309

ובכללות נחלקות לשלשה: מצוות הקשורות בהבנה - ידיעת גדולת הבורא, תלמוד תורה וכו' - ראש, מצוות הקשורות ברגש הלב - אהבת ה' יראת ה' ואהבת ישראל - גוף, ומצוות מעשיות הקשורות, בעיקר, בקבלת עול - רגל.

השכל והרגש מוגבלים המה, גם "קבלת עול" הנובעת מהשגה והרגש, כלומר, הבנה והרגשה בצורך לקבלת עול מלכות שמים - מוגבלת, אבל קבלת עול כפי שהיא בעצם, הרי היא בלי גבול.

וזהו "פזרת רגליך", פזרת - פירושו התפשטות בלתי גבולית, מתי ואיפה יכול לחול ה"פזרת"? - ב"רגליך", קבלת עול. רגל כשלעצמו (רגל שברגל) שאינו קשור עם המוח והלב, כשרגל קשור עם מוח ולב, יתכן "הילוך", או לכל היותר "ריצה", אבל בשעה שהוא "רגלך" בעצם, אזי - "פזרת", בלי גבול.

כג. איך יכול אדם בר דעת להרשות לעצמו, סילוק השכל וההרגש, ולחיות בהלך רוח של "פזרת רגלך"?

על כך באה העצה: "על העני", שיתבונן במעמדו ומצבו ואז יווכח לדעת כי עני הוא, עני בדעת, אין לו, לכן, להתחשב בשכלו והרגשת לבו, אלא להשליט עליו את ה"פזרת רגליך", על המצוה בכלל ועל מצוה

חג השבועות שיחות דג

סתם - מצות הצדקה בפרט. לרוץ ברגליו בלי כל חשבונות, כדי לתת

צדקה ליהודי, בגשמיות וצדקה ברוחניות. כד. השכר על כך הוא: ברוך

אתה בבואך וברוך אתה בצאתך. בבואך, הכונה לאתערותא דלעילא הבאה לפני העובדה, ומהווה נתינת כוח עליה. בצאתך הכוונה לאתערותא דלעילא הבאה אחרי האתערותא דלתתא.

ועל כך ישנו ה"ברוך", שתהא האתערותא דלעילא גבוהה בהרבה מכפי ערך עבודתו. ז.א. אחרי יגיעתו ובאופן של "פזרת", בלי גבול, נותנים לו הרבה יותר מעמלו, שהרי באתר שלים (שלימות העבודה) - קודשא בריך הוא שריא?*.

כה. אין דרשת רז"ל האמורה, יוצאת מידי פשוטה: כל אלו שקיימו בפועל "פזרת רגלך", והשתתפו בתהלוכה במרחק כמה שעות, שבזמן זה, יכלו לשבת במנוחה ולעסוק בעניניהם, ולמרות זאת הלכו ובאופן של "פזרת", כדי להשפיע לעני ברוחניות - יקויים בהם "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך", בבואך ובצאתך של כל יום, כל שבוע, של כל חדש ושל כל שנה, וגם בבואך ובצאתך מעבודתם, ברכה בבואך, בנתינת הכח מלמעלה, להצלחה בעבודתם במילוי השליחות בכל אשר