305

כפי שמוסברים פרטי הדינים בשלחן ערוך הלכות תלמוד תורה), אבל התורה עצמה אינה מוגבלת כלל, לא בזמן ולא במקום (כנאמר בגמרא5: לאונסו שאני).

יא. אשר לפועל: יש להתמיד בלימוד התורה.

לא ללמוד כדי לצאת ידי השלחן ערוך, (שבסופו של דבר עלולה לבוא מסקנא שעל פי שלחן ערוך אפשר ללמוד גם פרק אחד שחרית ופרק א' ערבית), שכן נוסף על כך שעליו לדעת אם חשבונו תואם את השלחן ערוך, שיתכן הרי שלרשותו זמן רב יותר, ואז חייב גם על פי שלחן ערוך ללמוד יותר, - הרי גם כשנכונים חישוביו, הרי בגלל התענוג שבתורה עליו לשקוד בלימוד התורה.

אף אין לערוך חישובים, שגדול תלמוד, כדי לידע את המעשה, ואם כן, בשעה שמתעוררת שאלה יש ללמוד ולברר את הדין מהמקור, בחומש, גמרא, ראשונים ואחרונים עד לשלחן ערוך רבינו הזקן, ואילו כשלמעשה אין זה חשוב כל כך, אינו לומד. יש לדעת שעיקר ענין התורה, הוא תורה לשם תורה, ויש להמיד בתורה כל רגע, ו"יגדיל תורה ויאדיר".

יב. לאור האמור, יובן גם ההבדל בין תורה למצוות ביחס לקטנים.

חג השבועות

בכל המצוות פטורים הקטנים, ישנה, אמנם, מצוה משום חובת חינוך, אך זו אינה אלא מדברי סופרים', והמצוה היא על האב, לא על הקטן.

אך לגבי תורה נאמר5: "מצות עשה מן התורה על האב ללמד את בנו הקטן תורה", והחיוב הוא אף על הבן ש"חייב ללמוד את עצמו כשיכיר"**.

הטעם לכך: מצוות הן בהגבלה, אולם תורה, שהיא בלתי מוגבלת, היא לכל ישראל.

*ג. לפיכך, דרושה היתה במתן תורה ערבותם של הבנים?. לגבי המצוות שנצטוו במרה, לא היה צורך בערבות, ודוקא לגבי מתן תורה היתה דרושה ערבות.

לפי זה יובן הדבר: עיקר מתן תורה לא היה לשם נתינת המצוות, אלא נתינת התורה, שחיובה גם על קטנים, וכיון שגם הקטנים מחוייבים בלימוד התורה, תלויה החשיבות דוקא בהם5, וכמו שמסיים שם במדרש: "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז".

יד. וזה גם ענין "תורת אמת", אמת הוא מאל"ף עד תי"ו, מהמדריגות הנעלות ביותר עד לפחותות, מצד אחד