294

מכאן שהיתרון טמון בחשיבותו של גוף הדבר, ואילו המנין אינו משמש אלא סימן לחשיבותו. לפיכך, לגבי דבר שנמנה רק לעתים סובר רבי יוחנן (וכך נפסקת ההלכה) שהדבר בטל, משום שאין לדבר עצמו חשיבות מספיקה.

מתברר, איפוא, שוב שכל ענינו של מנין אינו אלא חיצוני בלבד. כיצד, אם כן, מהוה מצות המנין מצוה כה יסודית עד שכל הספר נקרא על שמה: חומש הפקודים?

ג. כל ענין - ובמיוחד של תורה ומצוות - אינו מקרי ח"ו, כי אם נובע מהשגחה פרטית. מכאן, איפוא, הכרח לומר כי כל סימן לדבר מסוים - קשור בדבר עצמו*.

כך גם ביחס למנין: עובדה זו שהמנין מהוה סימן לחשיבות - מכריחה לומר שהמנין עצמו הוא ענין של חשיבות.

- הדברים שהוסברו לעיל, לפיהם אין במנין כל ענין של חשיבות, מתיחסים לעצם המנין, כשאין הוא קשור בדבר חשוב. אבל כשהמנין קשור בדבר חשוב - חלה חשיבות עצם הדבר גם על המנין, ובמנין טמונה חשיבותו של הדבר. אלא שחשיבות זו, כפי שהיא מתבטאת במנין, אינה כי אם חיצונית בלבד.

לפי זה יובן מדוע נקרא כל ספר במדבר בשם "חומש הפקודים": נכון,

במדבר

אמנם, שהמנין כשלעצמו אינו דבר של חשיבות, אבל, מאחר שבמנין מתבטאת חשיבות עצם הדבר - מובן מדוע נקרא כל הספר על שמו, "חומש פקודים".

ד. אלא שדבר זה עצמו טעון הבהרה: מאחר שהמנין לכשעצמו הוא ענין חיצוני שאינו קשור כלל לתוכן הדבר - עלדידי מה משמש הוא "כלי" לביטוי התוכן והחשיבות?

- קושי זה היה יוכל להיות קיים לו היו כמות ואיכות שני דברים נפרדים, שאז אי חשיבות (שהיא איכות) יכולה להתבטא במנין (שהוא כמות). ברם, כאן מדובר בבני ישראל ועניניהם, שהם "גוי אחד בארץ", כפירוש כ"ק אדמו"ר הזקן נ"ע* - שבני ישראל עושים גם את( ה"ארץ", ענינים ארציים, דברים גשמיים וחומריים, ל"אחד" (גילוי אחדות ה'). בני ישראל קושרים כמות ואיכות, ולפיכך יכולה לדידם האיכות להתבטא גם בכמות.

לפי ההלכה, הרי במקום שמצויים עשרה מישראל, מבלי להתחשב באיכותם של עשרה אלו, - אם רק הכמות היא של עשרה - שורה שם