286

במדרש, לגבי צדיקים: "בחייהם אינם רואים, אבל במיתתם רואים".

אך לפי האמור מתבאר הדבר: בשעת ההסתלקות קיים היתרון של ההצטרפות וההצטברות, ו"האור העולה על כולנה" הבא מסיום וסיכום עבודת ה'.

יג. כך יובן גם המסופר בכתבי האריז"ל>, על ר' אברהם הלוי שהיה אומר בכל יום את תפלת "נחם", משום שהצטער על חורבן בית המקדש, והיה מצפה לבנינו במהרה. כשאמר תפלת "נחם" גם בל"ג בעומר מירון - פגעה בו קפידתו של רשב"י.

ויוסבר הדבר על פי המובא* משמו של רבנו הזקן נ"ע כי ישנן נשמות של יחידי סגולה שלגבי דידם אינן קיימות התוצאות הרוחניות השליליות של חורבן הבית, ואחד מאלה הוא רשב"י.

מובן, אם כן, שבהגיע יום ל"ג בעומר - בו התרכזו כל עבודות רשב"י, בתוספת "האור העולה על כולנה" - לא היה על ר' אברהם הלוי להרגיש את החורבן לגמרי, בהיותו

ל"ג בעומר

תלמיד האריז"ל ובידעו את ערך יום ההסתלקות (כסיום העבודה) ואת חשיבותו המיוחדת של רשב"י.

יד טעם הדבר: עבודת הרשב"י

היתה "להמשיך" (להשרות) את פנימיות התורה, "סתים דאורייתא", ב"גליא" שבתורה, ובאמצעותה -

ב"גליא" של העולם. היו אמנם תנאים שעסקו בפנימיות התורה, אך במיוחד ברשב"י היה: "המשכתה" בבחינת גילוי בעולם. וכיון שעבודתו היתה הבאת פנימיות התורה, אילנא דחייא, לידי גילוי בעולם, שזו צורך ההנהגה שתהיה לעתיד לבוא - לא היה קיים לדידו ענין הגלות בכלל.

טו. כך יובן גם המסופר במדרש%* אודות אחד מתלמידיו של רשנ"י שנסע לארץ אחרת ונתעשר. בראות רשב"י שחלשה דעתם של התלמידים הוליכם לבקעה אחת [לפי הגירסא בתנחומא* היתה זו בקעה שע"פ מירון, "הר נבו" של רשב"י] וקרא: בקעה, בקעה! התמלאי דינרי זהב! כשהתמלאה הבקעה בדינרי זהב פנה אל תלמידיו ואמר כי כל אחד רשאי לקחת דינרים כפי צרכו, אלא שעליו לדעת שמחלקו שלעתיד לבוא הוא נוטל. התלמדים סירבו לקחת - "ותשחק ליום אחרון"?*.