280

לקיים מצוות, לא בגלל נגיעות פרטיות - לא משום השכר הגשמי, שעליו נאמר: אם בחקתי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם וגו', ולא משום שכר של גן-עדן והדומה, ואף לא לשם זיכוך הנפש בגלל הסגולות לזיכוך הנשמה המצויות בכל מצוה - כי אם משום שזה רצון העליון, כביטוי: "אילו נצטוינו לחטוב עצים", דבר שאין בו קבלת שכר ושום סגולה, שאז היה מתקיים הדבר ב"חיות".

קיום מצוה לשם סגולות וקבלת שכר הוא - לאמתו של דבר - דרכו של "חיצון". אדם "חיצוני" אינו מסור לעצם הענין, ובעשיית דבר אחד הוא חושב על ענין אחר, אבל "פנימי" הוא (כמאמר'? כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע) זה שבעסקו בענין מסוים נתון הוא לגמרי לענין זה, מבלי לחשוב ובלי להשאיר באותה שעה מקום למשהו אחר.

וזו ההוראה שבנתינת התורה דוקא על הר סיני. כפי שדובר לעיל היו להרים האחרים יתרונות אמיתיים, אבל מאחר שהתורה דורשת פנימיות, הרי העובדה שבאו אל הקב"ה לגלות יתרונותיהם ותבעו על סמך זה את נתינת התורה עליהם - לא זו בלבד שאינה סיבה למתן תורה עליהם, כי אם, אדרבה, משמשת נימוק להיפך,

- שכן התורה ניתנת רק במקום בו אין מתערבים ענינים צדדיים: תורה - לשם תורה.

ולפיכך ניתנה התורה בהר סיני. למרות שגם לו יש היתרון של הר - התעלות הדומם -

מכיון שאין היתרון ניכר. בו, "דמכיך", ואין ניכרים בו ענינים צדדיים, הרי הוא כלי לתורה.

יט. כך יובן גם הנאמר במדרש3 שהר הכרמל בא מאספמיא, הר תבור מאלים, והר סיני מהר המוריה. מכאן מובן שהיתרון של הר סיני קשור בענין של הר המוריה.

- יתרונו של הר המוריה הוא: עקידת יצחק. מסירת נפש לשם קיום רצון הקב"ה ללא כל ענינים צדדיים. לפי חישובי השכל יש "חקירה" ושקלא וטריא בדבר, שכן יצחק שמע על דרישת העקידה מפי נביא, מפי אברהם אבינו, ואילו הציווי: "שופך דם האדם גו' ואך את דמכם לנפשותיכם גן""2 היה ציווי מקובל מפי הקב"ה שעליו נצטוו אפילו בני נח. אלא שבידעו שזהו רצון הקב"ה, לא נכנס לחישובים כלל, הוא היה מסור לגמרי לרצון העליון, בפנימיות ובמסירת נפש. זה כלי לתורה.

(משיחת ב' דחה"ש, תשט"ז)

2-ל 5)