279

"דרך ארץ קדמה לתורה"*'). תחלתה של מסכת אבות היא: "משה קבל תורה מסיני". כלומר: התחלת ההכנה לקבלת התורה היא, שכל יהודי יסגל לעצמו תכונות של משה ושל סיני, ודבר זה היא ההכנה ראשונה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

טז. לפי זה יובנו גם דברי רב יוסף"': "לא תיתני ענוה דאיכא אנא: (=לא תשנה שבטלה "ענוה" משום שקיים אני). והרי, לכאורה, דבר זה עצמו שהוא מחשיב את עצמו לעניו - מהוה היפוכה של ענוה?

ישנם המסבירים שרב יוסף היה סבור שלא מגיע לו כבוד, וכשראה שחולקים לו כבוד, אמר: לא תיתני ענוה - דאיכא אנא, שהנה לא מגיע לו כבוד ונותנים לו, ומשמש הדבר הוכחה לענותנותם של בני הדור.

ברם, רש"י שולל פירוש כזה, וזה לשונו: "דאיכא אנא - שאני ענותן". מובן, איפוא, שהעובדה שרב יוסף יודע על עצמו שהוא עניו, אינה מהוה סתירה למדת הענוה.

דבר זה תואם את המוסבר לעיל, שאמיתית ענין של ענוה היא שאדם יודע את יתרונותיו, ובכללם את יתרונו שהוא עניו, והוא שרוי, בכל

זאת, בהתבטלות גמורה, משום שברור לו שכל יתרונותיו, ואף מדת הענוה שלו, אינם משלו, כי אם מתנת הקב"ה, כפי שהוסבר לעיל בשתי דרכים.

יתכן גם שזה טעם לכך שרב יוסף נקרא בשם "סיני", שכן ההתבטלות שלו היתה בבחינת "סיני": יש לן היתרון של "הר" והוא שרוי למרות זאת בהתבטלות.

יז. כך יובן גם הנאמר בגמרא??: "אמר רב יוסף: לעולם ילמד אדם מדעת קונו, שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות, והשרה שכינתו על הר סיני".

קשה לכאורה: א) הרי אין זו עצה טובה בלבד, כי אם חובה וזהירות מאיסור גמור. ב) לשם מה צורך בהוכחה מדעת קונו כו', הרי מקרא מפורש': "תועבת הוי' כל גבה לב?"

ולפי האמור יובן הדבר בפשטות: אין מדובר כאן בהתנשאות והרגשתישות של "קליפה", דבר שאין צורך ללמוד את שלילתה מהר סיני, אלא מדובר כאן בהתנשאות של קדושה, ובשעת מתן תורה יש לדעת כי הכלי לתורה היא אך ורק התבטלות.

(משיחת ש"פ במדבר, תשח"י יח. בענין זה של "הר סינ"

טמונה הוראה נוספת: יהודי צריך