277

68 לקוטי ו"מכיך", לעשות בתחתונים דירה לו יתברך.

הרי זה יתרונו של מתן תורה, לא רק ביחס למצוות שקיימו האבות בטרם ניתנה התורה - ענין של "אינו מצווה ועושה" - כי אם גם ביחס לשבע מצוות בני נח, ואף ביחס למצוות שנצטוו במרה. כפי שנאמר במדרש רבה שקודם מתן תורה היתה הגזירה שבין שמים וארץ לא תהיה התחברות כלשהי - "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" - ובמתן תורה בטלה הגזירה. ומאחר שכל ענין מתן תורה הוא חיבור שמים וארץ - היה מתן תורה בהר סיני, שענינו מיזוג של שני הפכים.

לפיכך מודגש תמיד שהתורה ניתנה מסיני. כאשר יבוא אדם ויטען: "כיצד אפשר לי לחבר שני הפכים?" - ייאמר לו: מסיני ניתן לך כח לדבר. אם בדומם, הנחות שבכל הסוגים, נתן הקב"ה כוח של איחוד הפכים - כל שכן שבאדם, הנעלה שבכל הסוגים, ודאי ישנו כוח לאחד שני הפכים, ולבצע את הכוונה של "דירה לו, יתברך, בתחתונים", שהתחתונים עצמם יהיו לדירה לו יתברך.

יא. מיזוג שני ההפכים שהיה בהר סיני התבטא בפשטות בענין של התנשאות והתבטלות. מאחר שבתורה מופיע כל פרט בדייקנות - רמוז כאן, נוסף לרמז הכללי של איחוד מעלה ומטה, גם הענין של איחוד ההפכים של

התנשאות והתבטלות, כפי שהדבר צריך להיות באדם הלומד תורה ומקיים מצוות.

ומספר הוראות בדבר, כדלהלן.

יב. לקבלת התורה דרושים שני תנאים:

(א) תוקף והגבהת רוח. "לא להתבייש מפני המלעיגים" הוא התחלת כל השלחן-ערוך. אין להתרשם משום גורם בעולם, ויש להיות חדור בתוקף הנכון לשם לימוד תורה וקיום מצוות. (ב) התבטלות וענוה. הרי נאמר על הגאוה: "אין אני והוא יכולים לדור"\'. הכלי לתורה ומצוות הוא דוקא ההתבטלות. "ונפשי כעפר לכל תהיה" אז - "פתח לבי בתורתך ובמצותיך כו'".

ואין שני ענינים אלו - תוקף והגבהה, והתבטלות וענוה - סותרים זה לזה, שכן התוקף שיש לאדם אינו נובע מהרגשת ישותו ומציאותו העצמית. יודע הוא יפה את מעמדו ומצבו שכל אחד טוב ממנו - "מכיך מכל טוריא" - ובכל זאת יש לו תוקף בתורה ומצוות, משום שהולך הוא לקיים את רצון הקב"ה, ומסור הוא ושקוע הוא כל כך בקיום רצון הקב"ה, עד שהוא מקבל בזה את התוקף הגדול ביותר, ומסתלקים כל המניעות והעיכובים.

הוא שרוי בתכלית ההתבטלות ויחד עם זאת בהגבהת רוח ותוקף - לקבל

את התורה ולקיימה מתוך מסירת נפש.