268

206 לקוטי והדבר בא ע"י שכל והתבוננות - נשאר האדם קיים במציאותו. ברם, בשעת מתן תורה - "על כל דיבור ודיבור פרחה נשמתם"5.

לפי זה יובן מדוע מותר החמץ בכל השנה, עד שבחג השבועות נעשית בו מצוה, למרות שבחג הפסח אסור הדבר.

בתחלת ה"עבודה", כאשר הרע הוא בתקפו, הכרח לסלק את השכל, "חכמים המה להרע"*. בעת ספירת העומר, כשהאדם בעיצומה של ה"עבודה" - הוא מסוגל לסבול את השכל, ואין הכרח להיות "חכמים המה להרע"?. אך לאחר ספירת העומר "מתברר" כל הרע, עד שהאדם הוא בהתבטלות במציאות, כשכל מציאותו היא אלקות - אז מצוה דוקא בחמץ. שכן השכל והטעם והדעת מהוים כלי לאלקות.

טו. רז"ל אומרים<: בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא היום ממצרים. חובה בכל יום לחוש את חוית יציאת מצרים. לפיכך קיימים שלשת החלקים האמורים של יציאת מצרים גם בעבודתו הנפשית של האדם בכל יום.

התחלת עבודת היום היא: "מודה אני" כו', "הודו להוי'", בחינת הודאה. אין אז מקום לתבונה ורגש, כי אם להודעה והתמסרות כללית לאלקות.

דוגמת ה"עבודה" של תחלת יציאת מצרים, חדש ניסן.

אחר כך באה ה"עבודה" שבפסוקי דזמרה וברכות קריאת שמע, וקריאת שמע, שהיא עבודה של התבוננות (ואפילו בפסוק ראשון של ק"ש: שמע - הבנה והשגה), והפיכת ה"מדות" עד להגיע לדרגות העליונות באהבת הוי, "בכל לבבך", "בכל נפשך" עד "בכל מאדך". דוגמת העבודה של חדש אייר, כולו - ספירת העומר.

אלא שכל זה הוא כשהאדם עדיין במציאותו, ואילו לאחר מכן הריהו מגיע ל"שמונה עשרה", "כעבדא קמי מאריה"?, התבטלות במציאות, עד שאינו מסוגל לדבר אלא: "אד' שפתי תפתח", כעונה אחר הקורא, דוגמת העבודה של חדש סיון.

טז. לפי זה יובן גם הנאמר "ממחרת השבת", ולא: "ממחרת הפסח".

כדי שתהא אפשרות "לברר" גם את הנפש הבהמית, יש להזדקק לכח עליון ביותר, כמאמר*: "כל הגבוה גבוה ביותר - יורד למטה מטה יותר".

כשם שביציאת מצרים, מאחר שהיו בני ישראל שקועים במ"ט שערי

טומאה, היתה הכרחית התגלותו

בכבודו ובעצמו, ורק הוא ית' היה יכול

לחלצם משם, כמוסבר בכתבי 9) שבת י, א.