237

"וזרעתיה לי בארץ"::, "כי תהיו אתם ארץ חפץ"5, דברים אלו הם דוקא למטה. לא למעלה מ"עשרה טפחים, (- כחות מקיפים), ואף לא "למטה מעשרה טפחים" (בכחות פנימיים של שכל ורגש) כי אם בפועל ממש, אך ורק בעשייה של פועל.

כל עוד נעדרת העשיה הגשמית - אין מספיקה כוונת המצוות במוח, ואף אין די ברגש הלב, מתוך טענה של: "רחמנא לבא בעי":, כאילו די בלב חם ובמוח זך, ובכך לצאת ידי חובה. כלפי טענה כזו ייאמר: לא! הכרחית עשייה בפועל ממש.

במצות הצדקה, שהיא כללות כל המצוות, אין די בכך שאדם ירחם על העני, ישפוך דמעות על מצבו וכו' - ואילו המטבע יישאר בכיסו: יש צורך לתת את המטבע לעני, כפי פשוטו של דבר, בגשמיות. וכדרך שהדבר בצדקה, כך גם בכל המצוות - הן צריכות להתבטא בפועל של ממש, דוקא בגשמיות, ציצית בצמר גשמי, תפילין בקלף גשמי וכו'.

זו המשמעות של "אשה כי תזריע": כאשר אדם נמצא בבחינת "אשה" (כפי שהוסבר לעיל) - צריכה והכרחית להיות "תזריע" בארץ למטה. עלול הרי להיות שמשום הרגשת יקר ה"איש", הנעלה מכל הגילויים כנ"ל, יהיה שרוי ב"כלות הנפש", דוגמת נדב ואביהו

תזריע

שהיו קדושים ביותר, כפי שרש"י% מביא שמשה אמר לאהרן שהם "גדולים ממני וממך", ו"בקרבתם לפני ה'" - מיד "וימותו", הם הגיעו לדרגת "כלות הנפש"* - יש, איפוא, להביא לידי כך שתהיה פעולה ש"תזריע" - בארץ דוקא.

וכנשנעשה כך - "וילדה זכר, וילדה ודאי", וסוף סוף תבוא הגאולה העתידה, בחינת זכר, כאמור.

העבודה היא - כלשון הגמרא": "איש - דרכו לכבוש". יש לכבוש את העולם וכל עניניו. יש לעשות את הדבר בתוקף של איש שדרכו לכבוש, כאמור בתחלת ה"טור-שלחן-ערוך": "יתגבר כארי ולא יתבייש מפני המלעיגים", ובאמצעות עבודה זו מביאים הגאולה.

יח דבר זה רמוז גם בנאמר בהמשך הפרשה - "וביום השמיני ימול בשר ערלתו": ע"י "עבודה" של בחינת זכר מגיעים לבחינת "יום השמיני". מתבטלים כל הענינים של היצר הרע, על שבע השמות בהן הוא נקרא**,