223

קובע הכלל: "היוצא מן הטהור - טהור", שכן האפרוח "מעפרא קא גדיל" (=גדל מן העפר), לפיכך הוא טמא - בגלל סימני הטומאה. אם נאמר שהסימנים מבררים בלבד - הרי מאחר שידוע לנו הסוג שממנו יוצא התרנגול - מה איכפת לנו הדבר שיש לו סימני טומאה? הכרח, איפוא, לומר, שהסימנים מהוים סיבה לטהרה, והכלל "היוצא מן הטהור - טהור" הוא גזירת הכתוב, ולכן כש"מעפרא קא גדיל" אין מקום לכלל זה.

- יש, איפוא, להבין את הקשר בין "מעלת גרה ומפרסת פרסה" לבין טהרה. ביחוד לאחר שבפנימיות הענין - אף אם נניח שאין הסימנים אלא מבררים - כיון שידוע, שהכל, אף עניני עולם, בהשגחה פרטית, וכל שכן עניני התורה ומצוותיה - הרי עובדה זו עצמה שסימנים אלו נקבעו לסימני טהרה משמשת הוכחה שהם קשורים עם הטהרה, לפחות בתור תוצאה, אם לא בתור גורם כדעה הראשונה.

ג. אחד הנימוקים* למאכלים אסורים הוא: כיון שכל דבר מאכל שאדם אוכל נעשה "דם ובשר כבשרו" - אסרה התורה את המאכלים האסורים, כדי שלא יוטבעו באדם תכונות הדבר האסור, שאינן טובות.

מכאן מובן גם ענין זה של סימני

שמיני

טהרה וטומאה. האיסור לאכול בהמות שאינן מעלות גרה ומפריסות פרסה, כדי שתכונותיהן לא תעבורנה לאדם, מוכיח כי התנהגותו של אדם צריכה להיות - "מפריס פרסה ומעלה גרה".

ד. בהתאם לאמור שכל ענץ בתורה מהוה הוראת דרך לאדם - גם פרט זה, אשר סימני הבהמה משמשים - לפחות - בירור טהרת הבהמה - הוא הוראה כי תכונות "העלאת גרה, ו"הפרסת פרסה" באדם מבררות ובוחנות את הנהגותיו אם טהורות הן, או, חס ושלום, להיפך.

פרט נוסף באמור: ההבחנה והבירור ביחס לטהרה הם רק בקשר לבהמה. אף באדם - בקשר לבהמה שבלבו של אדם, "הנפש הבהמית", ההבחנה והבירור אינם בקשר לעניני הנפש האלקית, תורה מצוותיה, אם הם כליל "לשמה" או אם הם משום נגיעה עצמית - שכן אף כשהדבר בנגיעה עצמית יש ללמוד תורה ולקיים מצוות "לעולם ילמוד ויקיים מצוות אפילו שלא לשמה שמתוך כו'"5. ההבחנה היא רק בקשר לענינים הגשמיים, הקשורים בנפש הבהמית - אם טהורה ה"בהמה" אם לאו.

שני סוגי הבהמות, גם סוג הבהמה הטמאה, נאמרים בתורה, ופירוש הדבר שאפילו בהתנהגות על פי תורה יתכן להיות "בהמה טמאה", כדברי הרמב"ן שיתכן "נבל ברשות התורה" (כלומר: