219

תמיד - בהתלהבות מתמדת לתורה ולמצוות.

לא די בכך שבעבר, או אף לפני דקה אחת, היתה לאדם התלהבות לתורה ומצוות. ההתלהבות צריכה להיות תמידית, שכן כשישנה קרירות של רגע אחד - עלול ה"לא" לחדור בינתיים.

והרי זה גם הטעם למצות זכירת מעשה עמלק בכל יום ויום :5 יש לוזכור תמיד לבלתי תת לקרירות עמלק לחדור ח"ו אף לרגע, ככתוב: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".

ט. ענין נוסף טמון באש התמיד: היא מהוה הכנה לאש שלמעלה, כמאמר רז"ל%: "אף על פי שאש יורדת מן השמים - מצוה להביא מן ההדיוט", כלומר: האש שלמטה משמשת הכנה ו"אתערותא דלתתא" להביא האש מן השמים.

ברם, אימתי מביאה היא את האש מן השמים? - כשהאש שלמטה היא בשלימות - או אז היא "ממשיכה" את האש שלמעלה.

אנו נוכחים בכך בפרשיות הנוכחיות (צו ושמיני): בימי המילואים - למרות שכל המשכן וכליו והמזבח הוקמו כבר, והיו משה ואהרן וכו' וכבר הוקרבו קרבנות - לא שרתה, בכל זאת, שכינה במעשה ידיהם, משום

שעדיין נשאר רושמו של חטא העגל. רק ביום השמיני, לאחר שהושלמה האש שלמטה שכיבתה את ה"לא" לגמרי, וביטלה את חטא העגל - אז "ותצא אש מלפני ה'" וגו', שרתה שכינה במעשה ידיהם"'.

מה היא חשיבותה העצומה של האש שלמעלה - עד כדי כך שלשם השראתה יש צורך בשלימות ה"עבודה" של האש שלמטה?

- הנבראים מוגבלים, ועבודתם הרוחנית והדרגות שאליהן הם מגיעים - מוגבלים אף הם, ולכשעצמם אין להם קיום נצחי. כדי שיהיה לכך קיום נצחי - יש צורך ב"המשכה" מלמעלה, שהרי הוא, יתברך, אינו מוגבל.

לפיכך - בשבעת ימי המילואים "הוקם המשכן בכל יום ופרקו": מצד הנבראים אין אפשרות של קיום אמתי. רק ביום השמיני, כשהיתה השראת השכינה ותצא אש מלפני ה' - הוקם המשכן "ולא פרקו", אז היתה הקמה אמתית, בקיום נצחי.

כך יובן גם ענין זה של שבעת ימי המילואים ויום השמיני: האש שלמעלה באה דוקא ביום השמיני, שכן ידוע ששבעה הם ימי ההיקף - כלומר: הבחינות הקשורות לעולמות, ואילו שמיני הוא למעלה מההיקף*' - אור שלמעלה מן העולמות והוא הענין האמור של אש שלמעלה.