202

[ומשום שהכוח להתקשרות בא ממשה. רבנו, (בבחינת משה רבנו שבכל אחד), נאמר, לכן, "כאשר צוה ה' את משה"] -

- כך גם בענין התפלה (שהרי "תפלות כנגד קרבנות תקנום"): כשישנה העלאה, כשהמתפלל יודע שאין לו למי לפנות כי אם אל הקב"ה בלבד "ממשיך" הוא ע"י כך מלמעלה את כל ה"המשכות" שהוא צריך, "רופא חולים" ו"מברך השנים" וכו', וההעלאה עם ההמשכה יוצרות את ההתחברות וההתאחדות של האדם עם האלקות, עד לשיא היחוד, שהוא סיום התפלה: "בשלום".

(משיחות פרשת ויקהל, פקודי, תשי"א, תשח"י)

יג. מפרשת לפרשת ויקרא.

פקודי נכנסים

בסוף פרשת פקודי מדובר בענן שהיה על המשכן. הענן היווה העלם, שלא נתן למשה להכנס לאהל מועד, "ולא יכול משה" גו', ואחר מכן: "ויקרא אל משה", תוכנה של "קריאה" הוא - התגלות, הגילוי שלאחר ההעלם.

הגילוי שלאחר ההעלם נעלה יותר מן הגילוי עצמו, כידוע.

יד. ענין "גילוי שלאחר העלם" בבחינת "עבודת" האדם - הוא: עבודת התשובה. תשובה באה לאחר שהאדם

אף התשובה - כבגילוי שלאחר העלם - היא "כפלים לתושיה"::, עד לתכלית התשובה - "זדונות נעשו לו כזכיות", "אתהפכא חשוכא לנהורא".

טו. זה גם פירוש המאמר "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם"*5.

לצדיקים ישנן זכויות, ובזה שתי דרגות: א) ה"המשכה" שע"י מצות עשה, הקו של "ועשה טוב". ב) ה"המשכה" שע"י מצות לא תעשה, הקו של "סור מרע", אך ורק דחיית הרע ולא הפיכתו עצמו לטוב. בענין ובעבודה של גילויים קיימות הגבלות, הרע נשאר רע ויש לדחותו, ואילו לגבי תשובה הנוגעת בעצם הנפש וכן למעלה - בעצמותו, אין קיימות כל הגבלות. הזדונות עצמן נהפכות לזכיות.

וזה הענין של תכלית הקריאה הבאה לאחר ההעלם: לא דחיית והסרת ההעלם כי אם ש"לילה כיום יאיר".

טז. וזו הוראה לכל אחד בעבודתו שבכל מצב בו הוא נמצא אסור לו להתיאש ח"ו, כי, אדרבה, ע"י ההעלם אפשר להגיע לגילוי נעלה יותר.