187

16 לקוטי כי אם במדה שכאילו נעשה הדבר מאליו.

כפי שנאמר': "יגיע כפיך כי תאכל - אשריך וטוב לך", ופירוש הדברים הוא* שיגיעתו של אדם לשם צרכיו הגופניים ("תאכל") צריכה להיות רק בידים ובאברים חיצוניים דומים ("כפיך") בלבד, ואילו המוח והלב צריכים להיות שקועים בתורה ומצוות. כשההתנהגות. היא: "יגיע כפיך כי תאכל" - אז "אשריך וטוב לך" בהתאם למאמר רז"ל': "אשריך בעולם הזה וטוב לך בעולם הבא".

זו גם כוונת "תעשה" צרויה: דרך אגב. אין האדם שקוע בעסקיו במוחו ולבו, כי אם בכח העשיה בלבד, ואף כח העשיה מנוצל על ידו רק במדה ההכרחית לשם יצירת כלי לברכת ה'.

שהרי לאמתו של דבר - "וברכך הו" אלקיך בכל אשר תעשה". לא העשיה נותנת פרנסה, כי אם ברכת הוי' היא הנותנת פרנסה, אלא שברכת הו" זקוקה לכלי מן הטבע ולפיכך דרוש "בכל אשר תעשה" אבל אין זה אלא כלי בלבד. משום כך צריכה להיות העשיה רק במדה ההכרחית לקיום הכלי, כלומר: המוח והלב לא יהיו נתונים כלל לדבר, בתחבולות ודומיהן, ואף כח העשיה ינוצל רק במדה ההכרחית.

ויקהל

כלל להיות מותרת עשיית מלאכה, שכן "את השמים ואת הארץ אני מלא" ו"מלא כל הארץ כבודו", כך שמשום כבוד מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא לא היתה צריכה להיות מותרת עשיית מלאכה, כמאמר רז"ל: "מאן דמחוי קדם מלכא כו'"5 (= מי שרומז בגופו לפני המלך...), אלא שהתורה נתנה רשות והורתה לעשות מלאכה, כאמור: "בכל אשר תעשה" "ששת ימים תעבוד". לכן, במדה ההכרחית - נתנה התורה רשות, אבל ביתרה מזו - הרי נוסף על כך שהדבר מוכיח שחסרה לאדם זה ההכרה שהעיקר הוא "וברכך הוי' אלקיך" (וכפי שיוסבר להלן בסעיף ה') - יש כאן גם ענין של "מחוי קמי מלכא" -.

ג. אלא שלכאורה בלתי מובן מדוע נקרא הדבר בכתוב בשם "יגיעה" ("יגיע כפיך"), ובמיוחד לפי האמור שזו פעולה "בלא לב ולב"?

- הדבר יובן עלדפי הידוע? שהעוסק בדבר שיש בו סיפוק עבורו הרי אף אם הוא משקיע בכך כחות רבים אינו מתעייף כל כך שכן יש לו סיפוק מזה, ואילו העוסק בדבר שאין בו עבורו סיפוק, הרי אף כשהעבודה במדה מועטה בלבד - הוא מתעייף מזה.

כך גם לעניננו: משום העובדה