184

דג לקוטי

יג. למרות שעבודה זרה, באופן כללי, היא בגלל ההשפעות שמקבלים דרכה - יש אבל בדבר זה עצמו שני סוגים: עבודה זרה, ופסיחה על שתי הסעיפים.

עבודה זרה היא כשהאדם סבור באמת שהעבודה הזרה מעניקה שפע. למרות שהדבר בא משום פניה עצמית - הרי הפניה באה באמת, לפי שהוא סובר שעל ידי כך שיעבוד לכוכבים ולמזלות - יתנו לו שפע.

ברם, פסיחה על שתי הסעיפים היא מספק. יש כאלה שהם שרויים תמיד בספק, ומזמן לזמן מתברר שאין ממש בעבודה זרה. סוג אחר של פסיחה - השיתוף: אדם מאמין בהקב"ה, וגם, להבדיל, בעבודה זרה.

לאמתו של דבר הרי אפילו עבודה זרה בשיתוף, או משום ספק, ואפילו בדבור בלבד או במעשה בלבד ללא שום אמונה בלב כלל - היא עבירה גדולה מאד עד שגם עליה מוסר איש ישראל את נפשו, כאמור ב"תניא""5.

יד, לפי זה מובן שבפרטים רבים גרוע יותר הענין של "פוסח על שתי הסעיפים" מעבודה זרה.

למרות שבאופן כללי גרועה יותר עבודה זרה, שכן אדם זה מושחת תמיד, הוא כופר ר"ל, אך ביחס לתשובה גרוע יותר הפוסח על שתי הסעיפים, משום שקשה יותר לפוסח

על שתי הסעיפים לחזור בתשובה שלמה אמתית.

יש בכך שני פרטים:

א) מי שהאמין בעבודה זרה, הרי כשמתברר לו שהוי' הוא האלקים, וכי עד עתה היה שרוי בטעות מרה - חש הוא בגודל החטא שביצע, ולכן הוא שב בתשובה כפי הראוי, "ושב ורפא לן".

לעומתו הפוסח על שתי הסעיפים - מאחר שהוא מאמין גם בהקב"ה הרי אף מאוחר יותר אינו חש כל-כך בגודל החטא. הוא חושב: איזה חטא גדול עברתי? - והרי מלכתחלה הייתי מסופק בדבר ואפילו מבחינה חיצונית, ולאמתו של דבר הרני ככל כני ישראל, תמיד הייתי מאמין וכו' וכו'. כך אינו מתחרט באמת ואין תשובתו שלמהל.

ב) המאמין בעבודה זרה (לא בשיתוף) מקולקל בתכלית, ר"ל, והוא טועה וסובר שהבעל הוא - ח"ו - האלהים. ברם, יתכן שאם כי הוא מנותק מאלקים אמת - הרי כלל ענין הרוחניות נוגע לו. לעומתו, בפוסח על שתי הסעיפים בשיתוף - מוכיח הדבר על שחיתות כזו, שלא זו בלבד שאינו רוצה להשתייך לאלקים אמת - אלא אף איץ לו כל קשר לכלל עניץן הרוחניות, וההוכחה לכך היא שתוך כדי ידיעה שהוי' הוא אלקים מוכן הוא