182

הקשר בין תפלה לצדקה הוא: א) "תפלות כנגד תמידים תקנום"*', והתמידים הם קרבנות צבור. ב) תפלה היא יסודה של "עבודת" כל היום (שהרי היא ראשית כל עבודת היום), והיא מקיפה את כל האדם "עד מיצוי הנפש" (כלשון הספרי), כך מובן הקשר בין צדקה, המקיפה את "כל נפשו החיונית כו' חיי נפשו כו'"*' לבין התפלה.

פירושה של צדקה הוא נתינת כסף לעני. השגת הכסף משולה לאש, שכן האדם עמל על כך, או, לפחות, היה יכול לקנות בכסף "חיי נפשו", לפיכך הוא שקוע בזה בהתלהבות וחיוניות '?.

הנתינה היא לעני, "דלית ליה מגרמיה כלום", ופירוש הדבר שאין כל סיבה או טעם'* לנתינה זו (שכן אם הנתינה היא מטעם מסוים אין זה הענין של נתינת צדקה לעני בטהרתו והמקבל שוב אינו עני "דלית ליה מגרמיה כלום", כיון שיש לו ענין שבגללו יש לתת לו) אלא מקבלת-עול בלבד.

- הרי זה, איפוא, ענין של "מטבע של אש': אדם לוקח את ה"אש"

החיוניות שלו, ועושה ממנה "מטבע", קבלת-עול.

יתר על כן: קבלת העול עצמה היא בחיוניות וברגש, שכן הרי צריך להיות "מפייסו", רגש ההשתתפות. אלא שהרגש אינו נובע מן העובדה שמגיע לו, למקבל, כי אם מקבלת-עול.

לכן נקראת הצדקה בשם "מטבע של אש" - משני טעמים: א) האדם נותן את החיוניות שלו לקבלת-עול. ב) קבלת העול עצמה באה בחיוניות.

מאחר שהתחברות שני ההפכים באה מקבלת-עול ועצם הנפש, כאמור לעיל, הופך הדבר להיות כופר נפשו - "וחטאך בצדקה פרוק"<, באה כפרה על כל החטאים, גם על חטא העגל שהוא דוגמת חטא עץ הדעת< שגרם סילוק השכינה<, ועל ידי הצדקה מתכפרים כל החטאים עד שיתרצה לו לראות פני המלך, "אחזה פניך", השראת השכינה, כאמור: ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד מישראל.

(משיחת ש"פ שקלים, תשי"ז)

יא. בהפטרת פ' תשא מסופר על אליהו הנביא, את שעשה כשהיתה עת צרה, שבאה, ככל עת צרה, בגלל טשטוש הדעות ובלבול המוחות. אליהו