158

הראוי: "ישלם שנים לרעהו", "רעהו" הוא הקב"ה* וישלם לו בכפלים מכפי לפני החטא, כאמור ב"אגרת התשובה"?: "היה רגיל לקרות דף אחד - יקרא שני דפים" וכו'.

אז יתן לו הקב"ה מדה כנגד מדה, שהזדונות ייהפכו לו לזכיות וגם הנפש הבהמית תסייע לעבודת ה'.

ובדרך פרט: מן הנפש הבהמית שבבחינת "שור" - יהיה "ורב תבואות בכח שור"", מ"חמור". = "יששכר חמור גרם"'', העבודה של קבלת-עול כחמור למשא. מ"שה פזורה ישראל", שלגביו נאמר: "תעיתי כשה אובד":! שאין לו תקיפות עצמית - יהיה "בקש עבדך", "משכני אחריך", להימשך אל הקב"ה באופן של למעלה מטעם ודעת, מ"שלמה". - "וריח שלמתיך כריח לבנון"3.

ט. בפרשת השבוע נאמר: "אם כסף תלוה" ורז"ל% אומרים שלמרות

משפטים

שנאמר "אם" - אין מובנו: "רשות", כי אם - מצוה וחובה.

לפסוק "מגיד דבריו ליעקב, חקיו ומשפטיו לישראל" אומרים רז"ל%: "מה שהקב"ה מצוה לישראל לעשות - הוא עושה", וזה המובן של "חקיו ומשפטיו": החקים שלו והמשפטים שלו, שהוא עצמו מקיימם.

מובן, איפוא, מזה שגם הקב"ה מקיים את: "אם כסף תלוה את עמי".

יי תוכנה של הלואה הוא שנותנים כסף לפלוני למרות שלא מגיע לו, הלה אינו נותן דבר תמורתו. אבל אין זה מתנה, הלה מתחייב להחזירו כעבור זמן.

כך גם הקב"ה נותן ליהודי ענינים וכוחות, אבל הוא דורש לנצל כל זה לשם השלמת שליחותו, להחזיר זאת בחוקיו ומשפטיו.

יא. בענין של נתינת דבר לשם החזרתו ישנם שני סוגים: שאלה והלואה. ההבדל ביניהם הוא: בשאלה - חייב השואל להחזיר אותו דבר שקיבל, אין הדבר הופך להיות שלו, ואילו מלוה - "להוצאה ניתנה", הוא הופך להיות לגמרי של הלוה והרשות בידו להשתמש בו לכל הצרכים.

הטעם לכך שנתינת הכוח. ע"י הקב"ה, "כסף תלוה", נקרא בשם הלואה - הוא לפי שכח זה יכולים בני ישראל לקחת ולנצלו להשפעה בעניניו, אפילו כשהם ענינים פחותים.