157

במקום שישפיע על כל סביבתו, לגבי כל פרט, שהשלחן-ערוך יהיה הפוסק - הופכת הסביבה להיות ה"פוסק" שלו, והשכן הופך להיות לדידו הפוסק האחרון, שעל פיו ישק הבית כולו וסדריו.

ו ענין זה של "שה פורה ישראל", של העדר תקיפות, הוא במדה כזו עד שאפילו לגבי חינוך הילדים, שהם תקוות ויסוד כל בית וכל עם ישראל, מתגלה העדר תקיפות.

על ישראל, בהיותם אפילו בגלות הקשה ביותר, גלות מצרים, נאמר: "מלמד שהיו ישראל מצוינים שם, שלא שינו את שמם לשונם ולבושם"*, ובמקום זה אין בזמננו התקיפות הדרושה, ואנשים מחפשים תחבולות שלא יהיה ניכר בילד שהוא יהודי.

צריך להיות שכשילד יהודי צועד ברחוב יהיה ניכר מרחוק שיהודי הולך, שהרי "ישראל" הוא שם מעלה, ואילו למעשה מתביישים בכך ומנצלים את כל האפשרויות להסתיר את הדבר.

זו לפי זה ניתן גם להסביר את קושית הגמרא% לגבי דין האבידה: "שה דכתב רחמנא - למה לי?" (לשם מה משמיעה לנו התורה שיש להשיב אותו והרי פשוט הדבר?!) והגמרא מסבירה: "שה דאבידה - קשיא", לגבי

משפטים

- לפי האמור לעיל ניתן להסביר הדברים ביחס לעבודת האדם (בקצרה, לפחות): א) שור - נגח. ב) חמור - שלמרות ששמש ה' בתוקף תקופת תמוז, קרירא ליה, ג) שלמה - בגד בוגדים בתורה ומצות - בכל אלו יש חידוש בכך שהם מסוגלים לשוב, "ושב ורפא לו", אבל ב"שה פזורה", שאין כאן אלא זאת שהיא פזורה בין העמים, מאי קמשמע לן שיש לחחזיר האבידה, והרי הדבר קל-וחומר משור וכו'. התשובה היא: אדרבה, שה דאבידה קשיא' - זה הקשה ביותר להשיב. כשאין היסוד וההתחלה של כל ארבעת חלקי טור ושלחן-ערוך, "אל יבוש מפני המלעיגים", איך יגיע אל ה"שלחן-ערוך"? והחידוש הוא בכך שגם אבידה קשה כזו ניתנת להשיב. אין לך דבר העומד בפני התשובה.

ח. בהמשך הפסוק נאמר שפסקהדין והעצה לפשיעה שבפקדון כתוצאה מ"שור", "חמור", "שלמה" ואפילו "שה" - הוא: "עד האלקים - דייניא = יבא דבר שניהם", דבר המוסב על הדיין הראשון, משה, ואתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"", שהוא הנותן כח לעשיית תשובה כפי