152

התוכן הפנימי של שני הסוגים הוא: "תפלה" ו"אכילה". הסוג הראשון הוא "תפלה", משום שענינה של התפלה היא פניה והתחברות ו"דע לפני מי אתה עומד" - לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, הסוג השני הוא - "אכילה", כל אשר יש בו צורך לאדם ואשר האדם "רעב" לו וכשהוא מקבלו הוא משקיט את רעבונו.

יש אופן כשהאדם חצוי: ה"תפלה" וה"אכילה" אינן קשורות ביניהן. כשהוא מתפלל (כלומר, כשהוא לומד, מקיים מצוות ומתפלל) אין לו כל קשר לעניני העולם, עד שנראה לכאורה שהוא צדיק גמור, ואילו לאחר מכן כשהוא בא במגע עם עניני העולם, מסחר או אכילה, אין ניכר עליו שום ענין של קדושה, רוחניות ועדינות.

ברם, דרך כזו היא אשר לגביה נאמר: "אטו בשופטני עסקינן?" (=וכי בשוטים אנו עוסקים), ו"ברשיעי לא עסקינן".

האופן השני הוא שהתפלה והאכילה קשורים זו בזו. בכל עניניו מעיין אדם זה בשלחן ערוך ועושה כפי שכתוב בו, אך הוא "מתפלל לשם האכילה".

פירוש הדברים: מאחר שהוא יודע שעליו (כ"מסכן") להזדקק אל הקב"ה,

והדרך לקבל מן הקב"ה היא כאמור: "אם בחוקותי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם" - לכן עושה הוא את אשר הקב"ה מצוה, כדי שיוכל לאחר מכן להציג לפני הקב"ה את השטר שעל הקב"ה לתת לו את כל צרכיו, כתשלום עבור התפלה.

אמנם בגמרא'' נאמר: "האומר סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני הרי זה צדיק גמור", ולפיכך גם דרך זו של "להתפלל לשם אכילה" אף היא דרך. למרות שכפי שרש"י מסביר הרי זה "אם רגיל בכך", ולא שנותן פעם אחת צדקה ומפסיק אחר-כך לכשיחיה בנו - בכל זאת, אפילו אם רגיל הוא בכך, מאחר שהדבר בא משום פניה עצמית אין זו התכלית.

נכון, אמנם, שהגמרא אומרת?': לעולם ילמד אדם תורה ויקיים מצוות שלא לשמן - ברם, מדוע? - הגמרא הרי נותנת טעם לדבר משום שעל ידי כך יבוא ללימוד התורה וקיום המצוות לשמן.

האופן של התכלית הרצויה הוא - לא שלא יהיה קשר בין ה"תפילה" לבין ה"אכילה", אף לא שה"תפילה" תהיה לשם ה"אכילה", אלא - שתהא ה"אכילה" לשם ה"תפילה".