151

- גם בעבר היתה קיימת גאוה וישות אך לא במדה גסה כעתה. -

מכאן נבעה גם בגשמיות - מציאות שאין לה טעם ומניע ומציאות זו גוזלת את כוחות הגוף כאילו היתה היא עיקר המציאות.

הקדים הקב"ה רפואה למכה וגילה את תורת החסידות היוצרת הרס וחורבן בחלק החולני של מציאות היש.

י. מובן שבפרט אחד אין המשל דומה לנמשל. בעובדה שבמשל הרי כשמתמידים זמן רב בקיום הרפואה - עלולה היא ליצור הרס גם בחלק הבריא של הגוף. לעומת זה ברוחניות אפשר להמשיך וללמוד חסידות ללא הרף, ללמוד עוד ושוב ללמוד, והדבר ייצור הרס רק בחלק הגאוה והישות. לגבי החלק הבריא יתן הדבר, אדרבה, חיזוק ותוספת כח כפי שכתוב? לגבי התורה שהיא "עוז ותושיה", תושיה לנפש הבהמית ועוז לנפש האלקית.

(משיחת י"ב תמוז, תשי"ב)

ישנה רשימה של כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא הכוללת זכרונות מסבו כ"ק אדמו"ר מהר"ש וכן מזקנתו הרבנית הצדקנית רבקה (הרבנית של אדמו"ר מהר"ש) שגם יום הזכרון שלה הוא ביו"ד שבט.

בין הזכרונות מופיע סיפור, שאף נדפס כבר"', שכשהיתה בת שמונה-

עשרה חלתה קשות והרופא פקד עליה לאכול מיד עם קומה משנתה. מאחר שלא רצתה לאכול לפני התפלה היתה נוהגת להשכים קום, להתפלל, ורק לאחר מכן לאכול, כך שלא אכלה לפני התפלה וגם אכלה מוקדם. ברם, מובן מאליו שלא זו בלבד שהדבר לא הוסיף לבריאותה, אלא שבגלל זה אף לא ישנה מספיק.

אמר לה ה"צמח צדק": יהודי צריך להיות בריא ובעל כוח. לגבי מצוות נאמר: "וחי בהם" ופירוש הדבר שיש להחדיר חיוניות במצוות (כפירוש המגיד ממעזריטש, הוזכר במאמר). כדי שתהיה אפשרות להחדיר חיוניות במצוות - על האדם להיות בעל כוח ושרוי בשמחה. וה"צמח צדק" סיים: אל לך להיות ללא אוכל. מוטב לאכול לשם התפלה מאשר להתפלל לשם האכילה.

כל הדברים שסיפרו רבותינו, ובמיוחד אלו שנמסרו מדור לדור, אינם סיפורים סתם. מן העובדה שהדברים נמסרו מדור לדור - יש להניח בודאות שהדבר נוגע לשומעים, ועליהם ללמוד לקח מכך.

עניני האדם חלוקים בכלל לשני סוגים: א) דברים שיש לעשותם בגין הקב"ה, כלימוד התורה, תפלה וקיום המצוות. ב) דברים שהאדם עושה אותם עבור עצמו. דברים המהווים