149

אלוקיך! הוי', שלמעלה מזמן ומקום ולמעלה מהשתלשלות הוא "אלקיך", כוחך וחיותך. יתר על כן: "אנכי הו" - אלוקיך" "אנכי מי שאנכי", דלא איתרמז לא בשום אות ולא בשום קוץ*, הוא אלוקיך, כוחך וחיותך.

זו הדרישה המופנית כלפי האדם: "כל היום איה אלוקיך?!", אותה הרגשה של "אנכי הו" אלוקיך, היכן היא כל היום?!

העובדה שהוא מרגיש את "אלוקיך" בשעת התפלה ולמוד התורה או בשעת התוועדות - אינה מספקת. לא זו הכוונה. דבר זה היה אפשר להשיג על ידי מלאכים או ע"י הנשמות למעלה כשהן שרויות תחת כסא הכבוד. כוונת ירידת הנשמה בגוף היא "לברר" את הגוף ואת הנפש הבהמית (שהרי "הנשמה עצמה אינה צריכה תיקון כלל"6). הדרישה כלפיו היא שכל היום, בשעה שהוא אוכל, בשעה שהוא שותה, בשעה שעוסק במסחרו ומלאכתו, בשעה שהוא מדבר עם בני אדם - תהיה שולטת בו הרגשת "אלקיך" באותה מדה שהבין וחש בשעת תפלתו ובשעת לימודו.

(משיחת שבת פרשת מקץ, תשי"ג)

ד. ישנם כאלה הטוענים שתורת החסידות היא ענין של "נסתר" (=דברים מכוסים ומופלאים), ואין

צורך, לכן, ללמוד אותה ח"ו. התשובה לדבר היא:

בשעת מתן תורה ניתנה כל התורה כולה, גם החלק הנגלה וגם החלק הנסתר. אדרבה: "נגלה דתורה" היה אז בנסתר, כפי שידועי שבעשרת הדברות ישנן תר"ך אותיות שבהן רמוזות תר"ך המצוות - תרי"ג מצוות דאורייתא וז' מצוות דרבנן - כך שכל המצוות כלולות בעשרת הדברות רק ברמז ובנסתר. לעומת זה היה אז החלק הנסתר שבתורה - נגלה, שכן כל בני ישראל ראו אז "מעשה מרכבה" (כפי שגם רמוז בפסוק: "אלפי שנאן גו' סיני בקדש". "שנאן" - ראשי התיבות: שור, נשר, אריה, והנו"ן - פני אדם), והרי מעשה מרכבה הוא פנימיות התורה.

(משיחת חג השבועות, תשי"ג)

ה. למתנגדים ללימוד תורת החסידות יש, בדרך כלל, שתי טענות:

א) אם זה לימוד נחוץ - מדוע לא היה קיים בעבר. ואם היה אפשר להסתפק שנים רבות ללא חסידות - הרי זו הוכחה שאין זה לימוד הכרחי.

ב) לימוד זה הוא כזה המוביל לביטול מציאות הגשמיות והיש, והרי ענינו של ביטול הוא ענין של שלילה והעדר.

ו התשובה לדבר היא: