147

המועד בו מימי השנה החדשה מתחילים לתת יניקה הוא ארבעה חדשים לאחר שנידונו.

ב"חג" (סוכות) - ט" תשרל - נידונין על המים*, וכעבור ארבעה חדשים - ט"ו שבט - הם מתחילים לתת יניקה לאילנות.

זה שהמים נידונים בחג - הוא דין של "בפועל" ובגילוי, אבל בכוח ובהעלם הרי זה באחד בתשרי, שכן בראש-השנה - אחד בתשרי - נידון כל העולם*', וגם מים בכלל זה, אלא שבפועל בא הדבר לידי גילוי בט"ו תשרי.

מאחר שיניקת האילנות באופן גלוי מן המימות החדשים היא ארבעה חדשים לאחר דינם בגלוי - נמצא שהיניקה החדשה "בהעלם" היא באחד בשבט - ארבעה חדשים לאחר דין המים בהעלם.

לפיכך, בית שמאי, ההולכים אחר המצב שבכוח ובהעלם, סוברים שבאחד בשבט ראש-השנה לאילנות, ובית הלל ההולכים אחר הבפועל סוברים שבט"ו בשבט ראש-השנה לאילנות.

נמצא לפי זה שגם בית שמאי מודים שהבפועל של ראש-השנה לאילנות הוא בט"ו בשבט.

ט"ו בשבט

1-56

יח הענין של ראש-השנה לאילנות נמצא גם בבני אדם, ככתוב: כי האדם עץ השדה''.

מהותו של אילן היא שהוא עושה פירות, שמהם גדלים אחר-כך אילנות נוספים, עושי פירות.

כך צריך כל יהודי להשפיע על סביבתו, = בבית-הכנסת, = בישיבה, ובכלל - על כל היהודים אתם הוא נפגש, הוא צריך להשפיע עליהם שיתוספו יהודים נוספים.

הברכה הניתנת לו היא שנטיעותיו יהיו כמותו, כפנימיותו, שזה הברכה הטובה ביותר. לאילן, כפי שרז"ל אומרים: "אילן, אילן, במה אברכך? - שיהיו נטיעותיך כמותך"*.

וכש"נטיעותיך כמותך" הרי כפי שהגמרא מסיימת במסכת סנהדרין*', לאחר שנמנים כמה קצים, שכשיהיה "ענפיכם תתנו ופריכם תשאן"? - "אין לך קץ מגולה מזה". זה הסימן הטוב ביותר שהמשיח בא.

כשמחזיקים באילנא. דחיי, כ"ק רבותינו הקדושים ותורת החסידות ומשפיעים גם על יהודי אחר, עד ש"נטיעותיו כמותו" וישנה אפשרות לומר: "ראו גידולים שגידלתי" - הרי זה סימן לקירוב הקץ של הגאולה העתידה על-דידי משיח צדקנו.

(משיחת ש"פ בשלח, ט"ו בשבט, תשט"ז)

2-ל 5)