141

(ואין הן מביאות כל תועלת, לפי שהן "רבות" ולא של יחיד, יחידו של עולם)

"ועצת הו" היא (בלשון יחיד) תקום" משום שהקב"ה הוא האדון לא רק בשמים כי אם גם בארץ, במקום בו נמצאים היא ובעלה וילדיה.

בידעה זאת הרי לא זו בלבד שאינה מתרשמת משכנתה, אלא, אדרבה, היא משכנעת את שכנתה שתציל גם היא את ילדיה מידי פרעה, ומגדלים אז רבבות ילדי ישראל שילכו לקראת המשיח במהרה בימינו.

ו וכשם שאז, בשעה שנפטרו מפרעה, בזמן משה רבנו ומרים, היתה שמחתן של הנשים גדולה בהרבה משמחת הגברים, משום שבחויית הגזירה התנסו האמהות במדה יתרה מן האבות - כך גם עתה הן גזירת פרעה, ולכן גם השמחה הבאה כשנפטרים מגזירה זו, מורגשות במדה יתרה בהרבה בנשי ישראל.

בחלקו הגדול של היום אין הבעל נמצא בבית, ואפילו בזמן שהוא בבית אין הוא מתמסר לחינוך הילדים באותה מדה כשל האשה.

לעומתו האשה היהודית היא אשר נלחמת בפרעה, בכל צורה בה מופיע, ובכל מדת "ידידות" בה הוא בא.

ואז בטוחה היא בנצחונה ומשיגה היא שהוי' (תורה ויהדות) - גאה גאה, ואילו "סוס ורוכבו" (המנוגד לזה) - "דרמה בים". את זה משיגה היא בשמחה, בתופים ובמחולות, ואז עוברים לפרשת יתרו, פרשת קבלת

התורה, שהרי אז אפשר לומר: "בנינו ערבים בעדנו"*.

ז כך יובן גם הנאמר במדרש (תנחומא) לגבי הפסוק "ותען להם מרים: לכאורה בלתי מובן הביטוי "להם", בלשון זכר, והרי לנשים היה צריך להיות הביטוי "להן"?

- ומספר המדרש שבשעה שעברו בני ישראל את הים ואמר שירה חפצו גם המלאכים לומר שירה. אמר הקב"ה למלאכים: תחלה יאמרו בני ישראל שירה ורק אז תאמרו אתם שירה.

בכך מסביר המדרש את הלשון "ישיר משה", ולא "שר" בלשון עבר, משום שהיה זה ציווי של הקב"ה: ישיר משה ובני ישראל תחלה ואח"כ המלאכים.

לאחר מכן, בשעה שמרים והנשים עמדו לומר שירה, טענו שוב המלאכים: בשביל משה ובני ישראל ויתרנו, אבל עתה נאמר שירה לפנ הנשים. לדעה אחת במדרש - מילאו משאלתם, אבל לדעה שניה מסיק המדרש שגם שירת הנשים היתה לפני שירת המלאכים.

ברם, גם לפי ה"סלקא דעתך" של המדרש שהמלאכים לא המתינו לשירת הנשים - לא יכלו המלאכים לומר שירה עד שנתנה להם מרים רשות. וזהו: "ותען להם מרים", בלשון זכר, שהמשמעות היא - הרשות שנתנה מרים למלאכים לומר שירה.