125

"חציו", הרי ברגע שהחץ יוצא מידו אין לו כל שליטה עליו, לפיכך, בשעת זריקת החץ או הצתת האש נעשה כל הנזק.

מובן, איפוא, שלגבי הקב"ה שלדידו לא יצאו האש והחצים מידו והוא שליט תמיד עליהם, הרי לגביו לא בוצע הדבר תחלה משום שהוא יכול תמיד לקחתם חזרה.

לפיכך אמר ר' יוחנן שהיה צורך לקבוע את התענית ביום העשירי באב, שכן למרות ש"באש הצתה" בתשעה באב - הרי מאחר שתמיד ביכלתו לקחתה חזרה לא נעשה החורבן בתשעה באב.

ואם כן, לפי זה כך גם בעניננו, ולמה, איפוא, אנו אומרים שבשעה שהבטיח הקב"ה: "והבאתי, כבר נעשתה הגאולה, והרי תמיד הדבר בידו, "ומי יאמר לו: מה תעשה?", וכל עוד לא עשה את הענין בפועל - עדיין לא נעשה הדבר?

יז, ברם, לאמתו של דבר אין זו קושיא, שכן ידוע? שמגזירות רעות ר"ל מתחרט הקב"ה והוא מבטלן, ואילו מגזירות טובות אין הוא מתחרט לעולם, "ההוא אמר וגו" - ולא יקימנה?". לפיכך בשעה שהבטיח הקב"ה: "והבאתי וגו'", שהוא ענין טוב שלעולם לא יתחרט עליו, הרי זה כאילו שהוא, כביכול, מוכרח בדבר,

למרות שלמלעלה אין ענין של הכרח, ח"ו, והכל ברצונו, יתברך, בכל זאת מאחר שכך הוא רצונו ית', שענין טוב לא יבטל לעולם - הרי ענין זה הכרחי.

לגבי הקב"ה ברור שהדבר תלוי ברצונו יתברך, שכן דבר זה עצמו, שענין זה הכרחי, הוא ברצונו, יתברך, אך ביחס לענין הרי הוא הכרחי, משום שהוא לא יכול להתבטל לעולם. ולכן, לגבי הענין הרי זה דומה לבשר ודם, שהחץ יצא מידו, שאינו יכול לחזור בשום אופן.

יח. תוכן האמור לגבי עבודת ה' הוא:

כשיודעים שהגאולה, עד לשיא העילוי שלה, קיימת כבר עתה, והיא צריכה רק להתגלות - קל יותר בהרבה לעבור את כל ההעלמות וההסתרים שבעולם הזה בכלל, ובזמן הגלות בפרט, ובמיוחד בדורות האחרונים.

נוסף לכך שידוע שכל המניעות והעיכובים הקיימים ביחס לתורה ומצוות אינם מציאות אמתית ח"ו, כי אם העלם והסתר ח"ו בלבד, כדי לעורר כחות עמוקים יותר לעבודת ה'.

וכשיודעים שאין זה אלא דמיון