121

היפוכה של חמימות היא היפוכה של החיות שבקדושה.

המובן הרוחני שבדבר הוא שלראשונה יש לשבור את הקרירות. כשקיימת קרירות לעניני קדושה - הרי היא מולידה דברים המנוגדים לקדושה. משום כך היתה המכה הראשונה - במים, המסמלים את הקרירות.

ה. התורה מדגישה את סוג המים שבהם היתה המכה: "במים אשר ביאור?".

מצויים שני סוגים בקרירות: א) קרירות - אדישות - לעניני העולם הזה, שבאה מצד הקדושה. ב) קרירות בעניני קדושה, שהיא התחלה לכל הקליפות, כאמור.

כנגדם קיימים שני סוגי מים: א) הבאים מלמעלה: "למטר השמים תשתה מים", קרירות דקדושה. ב) מים שמתחת לארץ, קרירות דקליפה.

מי הנילוס שייכים לסוג השני, לכן נאמר לגבי נהר הנילוס "שהוא עולה לקראתו"*, משום שמקור מימיו הוא ב"מים שמתחת לארץ".

מי הנילוס הקרירות והאדישות לקדושה, שימשו כהעבודה זרה של מצרים ומהם התפתחו כל הרעות של מצרים, משום כך, הרי כשהוחל בשבירת גאון מצרים - היתה הפגיעה הראשונה במי היאור, ענין הקרירות.

ו המים הפכו לדם. דם הוא - חיוניות "כי הדם הוא הנפש". במקום הקרירות באה החיות והחמימות, "דמיניה וביה אבא לשדיא ביה נרגא" (= מן היער עצמו נכנס (העץ) בגרזן (להיות לו ידית) לסייע לו)3.

כך יובן גם מדוע נאמר בתחלה שהמים נהפכו לדם ביבשת"'. מה מוסיפה המלה "ביבשת"? - כי ביבשה אין אפילו היתרון של לחות - הדבקות, וכאן היתה חיוניות גם ביבשת.

זו בין ארבעת הסוגים: דומם, צומח, חי, מדבר - הרי ככל שמועטת מדת החיות שבסוג מסויים, כן רחוק הוא מקדושה, שכן הקדושה היא חיות, כאמור. סוג הדומם הוא המרוחק ביותר מן הקדושה, לאחריו בא הצומח ואח"כ החי. כן בארבעה העולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה - הרי עולם העשיה - שבו הרע גובר - הוא בדוגמת דומם, וכן הלאה.

המים והדם מסמלים את הקרירות ואת החמימות שבסוג הדומם, אבל גם בבעלי חיים מצוי סוג הקרירות. מובן שכאן מסמלים ביחוד את הקרירות - בעלי חיים שנוצרו מהמים. בין עשר המכות אנו מוצאים גם מין כזה - הצפרדעים: ושרץ היאור צפרדעים, כבבריאת הדגים בששת ימי