120

10 לקוטי זקוקים להתפשטות הגשמיות בשעת הנבואה, משום שגופם הגשמי לא היה "כלי" לכך, וגם לגבי הנבואה עצמה נאמר ש"התנבאו בכה" (בבחינת דמות בלבד), ואילו משה רבנו נשאר במעמדו הרגיל גם בשעת הנבואה, והנבואה היתה ב"זה"? - משום שגופו הגשמי היה צנור וכלי להבאת דבר ה' כמו שהוא -

נוסף על כך היה כאן זכרון זכות האבות - "וארא אל האבות" - שבכוחו להביא לסיוע מלמעלה כפי שאנו מוצאים במשנה', שהיה נהוג לומר (בבית המקדש עם שחר) "האיר פני המזרח עד שבחברון", וזאת כדי "להזכיר זכות ישני חברון" לשם סיוע בעבודת הקרבנות בכלל ובקרבן תמיד בפרט.

יתר על כן: זכרון זכות האבות בא מהקב"ה בעצמו, דבר שהוא סיוע גדול ביותר.

למרות שהיו כל היתרונות המנויים: א) גילוי שם הוי' בארבע לשונות של גאולה. ב) ע"י משה רבנו. ג) זכרון זכות האבות. ד) ע"י הקב"ה בעצמו - לא הועילו להביא לתזוזה כל שהיא בכיוון שבירת הגלות, ובני"ישראל לא היו מסוגלים לקלוט את בשורת הגאולה.

ולא רק שלא היו מסוגלים לקליטתה בבחינת "ראיה" - התאמתות גדולה

ביותר - אלא שאף בבחינת "שמיעה"+ - הבנה והשגה - לא קלטוה, "ולא שמעו גו'".

ג. המכות שניתנו למצרים = רק הם החלו לשבור את תוקף קושי הגלות.

ומכאן הוראה בעבודתו של כל אחד ביציאת מצרים הרוחנית שבכל יום: אף כשבחינת "מצרים" שבאדם היא גדולה וחזקה (אם שהיא בבחינת "מצרים דקדושה", היינו שהעבודה היא לפי טעם ודעת ומשום כך היא מוגבלת - "מיצרים" - ואם שהיא אפילו בבחינת "מצרים דלעומת זה", היינו שקיים חסרון גם בעבודה שעל פי הטעם והדעת) - הרי באמצעות ה"מכות", כלומר: עבודה רוחנית שבדוגמת המכות, ישנה האפשרות לשבור את תוקפה של "מצרים" ולהביא גאולה לנשמה.

ד. המכה הראשונה שהחלה לשבור את גלות מצרים היתה - דם: מי הנילוס הפכו לדם.

טבעם של מים הוא קרירות ולחות5. קרירות היא היפוכה של קדושה, שכן הקדושה היא חיוניות כמו שנאמר ב"אבות דרבי נתן"5: "עשרה נקראו חיים", וראשונה נמנה שם: "הקב"ה

נקרא חיים", ולאחריו כל אלה שדבקים בקב"ה. חיוניות מביאה חמימות. נמצא שהקרירות, שהיא