111

שיחה א

פרשת שמות

א. צוויו של פרעה: "כל הבן הילוד - היאורה תשליכוהו, וכל הבת - תחיון" - מעורר את השאלה' לשם מה היה צורך בתוספת בדבר החיאת הבנות? לדידו של פרעה היה על הבנים הנולדים להישלך ליאור, ואילו הבנות לא היו, לכאורה, בתחום "התעניינותו" בכלל. הפיסקה "וכל הבת תחיון" - מלמדת כי פרט זה אף הוא בכלל הגזירה.

אלא שיש לדייק במשמעות המלה "תחיון": עליכם, אנשי מצרים, להחיות את שארית הפליטה, להביא להם "חיים" שלפי מושגי מצרים, אותם המצריים שנצטוו להמית את גופם של ילדי ישראל בהשלכתם ליאור - נצטוו להמית את נשמתם של ילדי הפליטה הנותרת (מבחינה גשמית) על ידי חינוכם באורח החיים המצרי, ע"י כך שהם, המצרים, יחיו אותם בדרכם הם.

כך יובן שינוי הלשון: כשהשמיע פרעה למילדות העבריות את גזירת המתת הבנים הוסיף את הפרט של השארת הבנות בחיים בביטוי "וחיה" (לא לנגוע בבנות) - זאת כדי להביא להסכמתן לביצוע הגזירה - אלא שכאן השתמש רק בביטוי "וחיה", ולא - "תחיון".

מן העובדה שהתורה כורכת את שתי הגזירות יחד בפסוק אחד - יש להוכיח שגזירת "וכל הבת תחיון" אינה גזירה קלה מזו של "כל הבן הילוד - היאורה תשליכוהו", המתת הנשמה אינה פחות חמורה מהמתת הגוף ואף עולה עליה בחומרתה כי "קשה מיתה רוחנית יותר ממיתה גשמית"?.

ב. גזירה זו של חינוך וגידול ילדי ישראל בסערת החיים של מצרים - רמוזה גם במשפט "כל הבן הילוד - היאורה תשליכוהו".

היאור (נילוס) שימש, כידוע, כ"עבודה זרה" של מצרים. הסיבה הפשוטה לדבר היתה משום שהנילוס היווה מקור הפרנסה של מצרים. במצרים אין יורדים גשמים והשדות מושקים במי נהר הנילוס.

המושג "היאורה תשליכוהו" מורה שתים: א) גלות מצרים בגשמיות - המתת הגוף היהודי ר"ל. ב) גלות מצרים ברוחניות - השלכת ילדי ישראל אל העבודה הזרה של מצרים, המתת נשמתם, הטבעת נשמות ילדי ישראל בגלי התענוגות של מצרים (כי הרי "מים - מצמיחים כל מני תענוג"').