109

טז. לאור האמור יובן הנאמר קודם לכן בפסוק: "ברוך מבנים אשר". רש"י מצטט את הספרי: "אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר", ורש"י מעיר: "ואיני יודע כיצד".

רש"י אומר: "ואיני יודע כיצד" משום שבמנין בני ישראל לא מוצאים בשבט אשר מספר גדול יותר מבשאר השבטים.

יש, איפוא, להסביר את דברי הספרי עפ"י מאמר רז"ל: "שקול זה כנגד כו'"* - ששקול הוא כנגד כל שאר השבטים בסגולותיו המיוחדות הנמצאות בו, ולעניננו - רוב הנחת מן הצאצאים. בהתנהגות של קבלת-עול בחינוך באופן האמור - זוכים לצאצאים ההולכים בדרכי התורה ומצוות וכו' ורווים מהם נחת במדה רבה פי כמה מאשר מצאצאים רבים.

בכך מובן הנאמר: "וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק"*. כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע שואל: נאמר "וארבה את זרעו" והסיום הוא בבן"יחיד, ביצחק? - אך הענין הוא לפי המוסבר שיתכן רוב נחת מבן אחד במדה יתרה מאשר הרבה, עד שיתכן אחד שהוא שקול כנגד ששים רבוא, כמשה רבנו שהיה שקול כנגד כל ישראל', ואין דור שאין בו כמשה", ולבן כזה זוכים ב"עבודה" של קבלתדעול.

יז, הקשר בין הזכות לבנים

ויחי שיחות 7

טובים לבין העבודה בקבלת-עול יובן לפי האמור במדרש% שלפני מתן תורה דרש הקב"ה מבני ישראל ערבות לקיום התורה. בני ישראל הציעו ערבים שונים אבל הקב"ה לא קיבלם עד שאמרו בני ישראל: "בנינו ערבים בעדנו".

הסבר הדברים: בשנות חיי האדם מצויות דרגות שונות: בן חמש למקרא וכו', כפי שהן מפורטות במשנה באבות פרק ה', עד לדרגת שלמות המוחין המופיעה בגיל עשרים שנה, כפי שידועים* ההבדלים בין בן שש, בן י"ג ובן עשרים, וגם לאחר גיל עשרים קיימות דרגות רבות. תינוקות של בית רבן הם בבחינת "רגל".

מאחר שכל ישראל הם "קומה אחת שלמה"% - הרי, כשם שבכל אחד מעמיד הרגל את הראש (מבחינה גשמית) וכן ברוחניות מחזיקה קבלת העול את ההשגה - כך גם בכללישראל: ה"רגלים" מועילות ל"ראש".

וכפי שהוסבר לעיל שמחנה דן, בחינת "רגל", העניק שלימות גם לשאר המחנות.

כשם שבכל הענינים, איפוא, היה צורך להזדקק ל"רגלים", כך גם במתן תורה: מתן תורה לכל ישראל אופשר רק ע"י ערבות תינוקות של בית-רבן, לפי שתשב"ר, בחינת רגל, הם יסוד