98

בארעא דמצרים": אמירתו של יוסף "הא לכם זרע" היתה סיבה לחוזק הגלות של מצרים.

בדומה לכך אנו מוצאים במשה רבנו, שע"י כך שלקח אתו את ה"ערב רב" על דעת עצמו - בא חטא העגל, כפי שאמר לו הקב"ה*': "שחת עמך אשר העלית" אתהפי.

יא. כ"ק מו"ח אדמו"ר כותב ברבים ממכתביו, = וכן במאמרים שונים, שמכל דבר שנלמד - העיקר הוא: להסיק את ה"בכן" בעבודת ה'.

הענין האמור ביחס לעבודת ה' - הוא:

הרי תמיד דורשים לקרב את הכל, מבלי להתחשב מי הוא האיש. יש, אבל, לזכור תמיד לא לסטות, וקירוב הזולת צריך להיות ללא כל פשרות ח"ו בתורה ומצוות.

בהתאם לפתגם הידוע שכשאדם טובע ר"ל חובה על כל אחד להצילו, אך עליו להיזהר שלא יטבע הוא עצמו ח"ו.

וכפי שכבר הוסבר פעם'? בפירוש המשנה *: "הוה מתלמידיו של אהרן כו' - אוהב את הבריות ומקרבן לתורה", שיש כאן שתי הוראות: א) יש לקרב את הכל, אפילו "בריות" (כלומר, כאלה שאין להם זכות אחרת פרט לעצם היותם ברואי הקב"ה). ב)

הדרך צריכה להיות - של "ומקרבן" לתורה, לא להתאים את התורה לרוח הבריות, ח"ו. כי אם, אדרבה, לקרב את הבריות לתורה, תורה תמימה ללא כל פשרות. כך גם ביחס למנהגי ישראל, שכן "מנהגי ישראל - תורה"?.

יב. אשר לפועל:

יש מי שטוען: "כשאני מקרב יהודי ליהדות - לשם מה עלי לחשב חשבונות? אוותר קצת על מחיצות בבית"כנסת, וכדומה, וכך יבואו יהודים רבים נוספים לבית הכנסת ויתקרבו ליהדות".

ועוד טוענים: "אמנם בסביבה של יהודים שומרי תורה ומצוות יש להדר על קוצו של ", אבל במקום בו ישנה התנגדות לתורה ומצוות - יש לוותר על ה"טפל" כדי לשמור על העיקר".

- אך למה הדבר דומה? - למי שאומר: "בבית, בשעת שלום, אלך חגור כלי זיין, משום שאם אמנם השעה שעת שלום - הבטחון גדול יותר כשהולכים בכלי זיין, אך כשאצא למלחמה - אלך בלי כלי זיין, כי, ראשית, אין רצוני שיכירו בי כאויב, ושנית, כדי שאוכל לנוע ביתר קלות בשעת הצורך". מובן שזו שטות גדולה ומוחלטת.