96

מסירות נפש ויתן את ילדיו לישיבה עד גיל שלש עשרה שנה.

לאדם זה יש לומר: מצרים היתה גלות קשה יותר, אפילו תבן משלהם לא היה לבני ישראל והיה עליהם לשוטט במדינה זרה לחפש תבן בשעה שהנוגשים עמדו בשוט על הראש ועל הכתף, ולמרות זאת - תבן משלהם לא היה להם, אבל ישיבות החזיקו.

ז+ בגמרא* יש דיון - היכן גרוע יותר לאדם לעבוד, ברחוב של זונות או ברחוב של ע"ז. לכאורה, יש להבין: שכן גם ראיה - אפילו ללא הרהור - מזיקה, כידוע?, אך מה איכפת המעבר ליד עבודה זרה? הטעם של ראיה אינו שייך לכאן, שהרי אין רואים דבר פרט לעצים ואבנים. אך הטעם הוא: כל דבר משפיע על האויר שמסביב לו, ובמקום בו נמצאת טומאה יש באויר "המשכה" של טומאה, ואויר זה עלול להשפיע על האדם"'.

כלפי מה דברי אמורים?

- אויר הרחוב, בו שוררת הדעה שאין זמננו מתאים לישיבות, השפיע גם על חלק מתלמידי הישיבות.

יש תלמידים הטוענים שקשה להם ללמוד כפי הראוי משום שהם חייבים תחלה להבטיח לעצמם פרנסה. אין הוא מוכשר ללמוד בשלוה משום

ויגש שיחות 6

שרעיונותיו מציקים לו במה יפרנס את ילדיו שהקב"ה יתן לו לאחר שיגיע לעונת השידוכים, ויטפלו בדבר, וימצא את בת זוגו, וישתדך, וינשא, וייולדו לאחר מכן הילדים בשעה טובה ומוצלחת. כן דואג הוא מה ישאיר להם לאחר מאה ועשרים שנה. לכן יוצא הוא לרחוב - כוח ההעמקה שלו, לפחות, יוצא לרחוב - וחושב על "תכלית" של פרנסה.

מנין באה הרגשה כזו לתלמידי ישיבות? - מאויר הרחוב, כנ"ל, שכן למרות שכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר שהקרח (בארה"ב) כבר "זז" - הרי יש הבדל ומרחק בקרח בין כשהוא "זז" לבין היותו רותח ב"הוי' אלקיך אש אוכלה הוא"''. נוסף לכך נותרו גם שיריים מן העבר, והסוג האמור של תלמידים סופג מן השיריים הללו.

ח. יש אמנם לימוד זכות עליהם, שהדבר בא בגלל האוירה והסביבה, אך לא כך צריך להיות, וגם כלפי זה ישנה הוראה מן האמור:

במצרים - נוסף על כך שהיתה גלות קשה כאמור - היו בני ישראל דחוקים ולחוצים כל"כך עד שלא קלטו כל מחשבה בדבר יציאה מן הגלות. בשעה שמשה רבנו הביא את בשורת הגאולה - הרי "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה":', ובכל זאת, עוד בטרם בא משה ואמר "פקדתי" לא ערכו כל חישובים מה יהיה ה"תכלית",