85

שיחה א

פרשת מקץ -

א. בריש פרשת מקץ, וכן בפרשה הקודמת - וישב, מסופר על חלומות: חלום פרעה (בפ' מקץ), חלום יוסף וחלומות שר המשקים ושר האופים (בפ' וישב).

כל החלומות האלו היוו סיבות לגלות מצרים, שורש כל הגלויות'. מאחר שכל הענינים הם בהשגחה פרטית - מובן מאליו שהתוצאה - הגלות - קשורה ודומה לגורם, לחלום.

ב. הקשר בין הגלות לבין החלום מוסבר במספר מקומות, ובין השאר ב"תורה אור":: חלום נובע מכוח הדמיון המאחד שני דברים מנוגדים, אף "פילא בקופא דמחטא", אם לפני כן הרהר האדם בכך3.

כך גם בזמן הגלות: לאדם נדמה שהוא אוהב את הקב"ה ועם זאת את גופו עצמו - למרות ששני הדברים אינם מסוגלים להיות בד בבד, ועד כדי כך שהוא (כפי המוסבר במקום אחר) עלול להיות שקוע בתאוות ואפילו לעבור על רצון הקב"ה.

שבת חנוכה

ומצוותיו אינם שוים כלום. אין הדבר כן. שרשו של החלום הוא בדרגה נעלית מאד המאירה בזמן הגלות דווקא (יעוין שם בהרחבה).

בכל איש ישראל - שלמה ותמימה הנפש האלקית תמיד. התורה והמצוות שיהודי עושה - הן נצחיות לעולם ועדי לעומתן - הפעולות הבלתי מתאימות שאדם עושה אינן אלא זמניות (כי בסופו של דבר עתיד כל יהודי לחזור בתשובה). ומשום כך גם בשעת מעשה אינן דבר של קיימא - דוגמת "נהרות המכזבין"5.

לפיכך אין הרע מסוגל להכריע, ח"ו, את הטוב, משום שאינו דבר של קיימא, ואילו הטוב, לעומתו, שלם תמיד.

ומבחינה זו יש יתרון בזמן הגלות לגבי זמן הבית: בזמן הבית פעלו והאירו הכחות הפנימיים של הנשמה*, שבהם קיימת הגבלה, ולפיכך אסור לטמא להכנס למקדש, ואילו בזמן הגלות מאירים הכחות ה"מקיפים" של הנשמה, שבהם אין קיימות כל הגבלות, ככתוב: השוכן אתם בתוך טומאותם?.