65

יודעים ממילא, כפי

יא. בתכונות הנפש יתכנו שתי סברות: א) בשעה שאדם שרוי בהלךרוח מסוים, כגון הלך-רוח של שמחה, הרי למרות שהשמחה היא של ענין מסוים, מסייעת היא בכל זאת גם לשמחה של ענין אחר, לפי שהלך הרוח דומה. ב) בשעה שאדם שרוי בהלך רוח של שמחה מאיזו סיבה שהיא, הרי לא זו בלבד שאין השמחה מסייעת לשמחה אחרת, אלא אף, אדרבה, מפריעה לה. למרות שהתוצאה בשני המקרים הן אותו הלך-רוח, אך מאחר שהגורמים הם שונים, ולכן - מבלבלים זה את זה, חייב הדבר להתבטא גם בתוצאות, בשמחה.

ודבר זה נלמד מן הפסוק "מלא שבוע זאת", כפי הסברה השניה, וממילא יודעים כבר את ההלכה של אין מערבין שמחה בשמחה.

יב. הסבר הדבר מבחינת התוכן הרוחני: האבות לפני מתן תורה הגיעו בעבודתם עד לדרגת שורש הנבראים, שהיא השלימות הנעלית ביותר שאליה מסוגלים נבראים להגיע מצד עצמם, אבל כל עבודתם היתה ברוחניות, מפני גזירת "בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי" כאמור במדרש רבהא, ואילו בשעת מתן תורה בטלה הגזירה, וכפי שאמר הקב"ה: "ואני המתחיל" - "וירד הו" על הר סיני" "ואל משה אמר עלה אל ה'" - ועתה, איפוא, לאחר מתן תורה, אפשר גם באמצעות דבר גשמי להגיע ולהתאחד עם עצמות ומהות אין-סוף ברוך-הוא, כביכול, משום שדבר זה הוא בכוחו יתברך: ואני המתחיל.

וזו משמעות "אין למדים מקודם מתן תורה לפי שניתנה תורה ונתחדשה הלכה": לפני מתן תורה היו דרכים ועצות שונות באמצעותן ניתן להגיע למעלה - ועד היכן להגיע, אבל לאחר מתן תורה ניתנה תורה ונתחדשה הלכה, נתהוו אופנים ודרכים חדשות כיצד להגיע, בשעתא חדא ואף באמצעות דבר גשמי, מעומק תחת אל עומק רום.