61

ג. סדר הדברים צריך להיות כפי שמסופר בהמשך הפרשה:

בשעה שיעקב הלך לחרן היה צעדו הראשון - "ויפגע במקום", הוא עמד להתפלל*. ולכאורה: אדם ההולך לחרן כדי למצוא זווגו צריך בראש ובראשונה, ללמוד את שפת ומנהגי המדינה, ללבוש את תלבושת המדינה וכו' וכו', ואילו יעקב דחה דברים אלו ועסק - בעבודת התפלה.

כשאחד הולך לבנות בית בישראל - עלול הוא לחשוב: תינח עד עתה, ישבתי ולמדתי תורה ועסקתי בתפלה ובמצוות, אך עתה, כשאני יוצא אל העולם, עלי להניח כל זה ולהתמסר ללימוד וחיקוי מנהגי המדינה, לערוך מירוץ אחר תושבי מדינה זו וכו'. נאמר לו על כך: לא! לאיזו משימה יש להתמסר? - ל"ויפגע במקום".

אדרבה: דוקא עתה יש לו להתמסר ל"ויפגע במקום" במדה יתרה מאשר עד עתה. שכן כל ה"עבודה" שעד עתה, שעסק בתורה, מצוות ותפלה, אינה מספיקה למצבו הנוכחי כשהוא יוצא אל העולם - לנסיונות הגדולים לאין-ערוך על הקודמים, ועליו, איפוא, להתפלל לה' שיעמוד בנסיון.

יעקב ידע היטב לאן הוא הולך, ושאף בדרך - עוד בטרם הגיע לחרן - מצויות חיות רעות. לפיכך נטל אבנים והקיף בהן את ראשו, כדי להשמר מן החיות הרעות.

לכאורה בלתי מובנת העובדה שיעקב הקיף באבנים את ראשו בלבד, ולא את שאר האברים. ממה נפשך: אם היה לו בטחון וסמך על הקב"ה - לא היה לו להקיף גם את הראש, ואם לא רצה להזדקק לענינים שלמעלה מן הטבע - היה עליו לשמור גם את הגוף ואת הרגלים?!

הדבר יובן על פי הנאמר%: "יגיע כפיך כי תאכל - אשריך וטוב לך". כאן מדוייק הביטוי: יגיע כפיך - דווקא. התעסקות בפרנסה אפשרית בשתי דרכים: א) "יגיע כפיך". הראש פנוי ושקוע בתורה ועבודה, והאדם עמל לפרנסתו בידיו בלבד. ב) "יגיע ראשך". הוא מסור לפרנסתו גם בראשו.

וזו משמעות של: "יגיע כפיך כי תאכל (ואילו הראש שקוע בתורה ועבודה) - אשריך וטוב לך", לא רק ברוחניות, כי אם גם בגשמיות, לפי שההתחכמות המרובה והתחבולות אינן עוזרות כלל, ככתוב: "ולא לחכמים