446

("חיה" "יחידה"), הבאים לידי ביטוי בעבודה של מסירות נפש²³¹ בתורה ובמצוות, בהתמסרות החזקה ביותר, למעלה מכל החישובים והמיגבלות של שכל ומידות (רגשות).

ובשעה שעבודתו של יהודי "לעשות כאן ארץ ישראל" היא באופן הנעלה ביותר, של "כל יושביה עליה", שכל חלקי הנפש שקועים בעבודת ה' — מתגלית אצלו הקדושה המלאה והמושלמת של הנשמה, שהיא "חלק אלוקה ממעל ממש²³²".

* * *

הענין האמור רמוז גם בפרשת השבוע שבתורה, כשלפי קביעות השנה חל ראש-השנה בשבוע של פרשת האזינו.

פרשת האזינו פותחת במלים: "האזינו השמים גו' ותשמע הארץ גו'". לשתי המלים "האזינו" ו"תשמע" יש משמעות של שמיעה (וציות), ברם, קיים הבדל ביניהן ביחס לאופן השמיעה: המובן של "האזינו" הוא להקשיב לדברים הנאמרים מקרוב ("האזינו" מלשון אזניים²³⁴ — כלומר, בהתייחסות לדברים הנלחשים לאוזן), ואילו הביטוי "תשמע" מתייחס לדברים הנשמעים מרחוק²³³.

עלפי המשמעות של שתי מלים אלה היה מתאים יותר להשתמש בהן בסדר הפוך: בקשר לשמים, הנמצאים מרחוק, היה צריך להיאמר הביטוי "שמעו שמים", ואילו בקשר לארץ, שהיא קרובה — "האזיני ארץ", כפי שאכן אנו מוצאים אצל ישעיהו הנביא את הלשון²³⁵: "שמעו שמים והאזיני ארץ".

וההסבר הוא²³⁶:

כשיהודי עובד את הקב"ה בכל חלקי נשמתו (באופן של "כל יושביה עליה") עד שמתגלית אצלו בשלימות הקדושה של "חלק אלוקה ממעל ממש" שבו, אזי ענייני הקדושה הרוחנייםשמימיים קרובים אצלו ואילו הענינים הארציים — רחוקיים: "האזינו" — "השמים", ו"תשמע" — "הארץ".

משום כך אמר ישעיהו הנביא את הלשון: "שמעו שמים והאזיני ארץ", כי בזמנו כבר לא היה מצב של "כל יושביה עליה" — עשרה שבטים כבר גלו מארץ ישראל, וממילא כבר נחסר בהקדושה המלאה של ישראל וארץ ישראל, ולכן אמר בדברי נבואתו לבני ישראל: "שמעו שמים", שכן הקדושה השמימית אינה קרובה כלכך.

* * *