301

והנה בערי מקלט ארז"ל (מכות יו"ד, ע"א) דיש ללמד תורה רק לתלמידים הגונים כי תלמיד שנתחייב גלות הרי מגלין רבו עמו. וכמבואר בהשיחה סעיף ו'^**, אבל בנדון דידן הרי נכון לבי בטוח בה' אשר מכיון שהתלמידים הם תלמידי כ"ק מו"ח אדמו"ר ולומדים בישיבתו, במילא קאן ער גיין אויף ברייטע פלייצעס, ויה"ר שישבע רוב נחת מהם הן בלימוד האומנות דזביחה והן בהיראת שמים, ונזכה במהרה לביאת השוחט הגדול הוא הקב"ה אשר יבוא וישחוט את הצפוני, כמבואר בסוכה (נב, א) וכפתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר יהי' זה בחסד וברחמים, בחסד מדתו של אברהם אבינו, וברחמים מדתו של יעקב ועפמ"ש ליעקב אשר פדה את אברהם (עיין תניא סוף פרק מ"ה) ובין שני אלו הרי במילא אין חשש מצד מדת הגבורה דיצחק אבינו. וכמבואר ג"כ בענין התקיעות בזהר, שזהו רמז ג"כ דיומא דין, שבר"ח אלול מתחילין לתקוע, ואז קם הקב"ה מכסא דין ויושב על כסא רחמים. . .

(ממכתב א' אלול תשי"א)

... להקס"ד לנסוע ממחנו הט' — בודאי אין זה אלא בגדר קס"ד בעלמא, שהרי ראינו ורואים במוחש שבתקופתנו ובפרט ביבשת אמריקא (הצפונית וביתר שאת — הדרומית) — כל רב ומדריך רוחני המעתיק מקהלתו — ה"ז מפקיר (במובן רוחני ונפשי) כו"כ משפחות מקהלתו שהושפעו ממנו באופן ישר או עכ"פ בעקיפין (ע"י ששומעים משכן וכיו"ב, אודות פעולתו או דיבוריו וכיו"ב). וה"ז בדוגמת רב החובל של ספינה הנמצאת בלב ים זועף וגועש ונוטש אותה ובורח לנפשו וכשמוסר כליותיו מתעורר — מנסה להרגיע את עצמו באמתלא שאין בידו לעשות רבות, שיניח מי שהוא במקומו, שנפשו חשקה בתורה דוקא במק"א וכיו"ב! והמקובל בכל עמי הארץ ועאכו"כ שהוא הוראת תורתנו הק' שרב החובל הוא האחרון לעזיבת הספינה. וג"ז רואים במוחש שהידיעה שכן צ"ל — מעוררת כחות פנימים ונעלמים של רב החובל ובכו"כ מקרים מציל את הספינה על כל הנמצאים בה ומביאם לחוף בטוח. והנמשל פשוט. ואת כת"ר הסליחה.

(ממכתב י"ד מ"ח תש"ל)