259

הע"ז. לא הסתפקו בזה עד שאמרו שיש מקום בשולחןערוך ר"ל לפתוח פתח מיוחד לגויות הרוסיות ולתת להן חלק ונחלה בארץ ישראל, ארץ הקדש, ומיד לאחר כן חלה החרפה נוספת, לא ח"ו "כמנהג העולם" ולא ח"ו משום "נקרה נקרית" (כפי שצוטט לעיל מדברי הרמב"ם), שכן אין מקריות בכל הדברים שהקב"ה מנהיג אותם. הרוסים החלו להתערב בארץ הקודש רק לאחר שהוכרז שיש עבורה ר"ל קולות מיוחדות ויחפשו עבורם דרכי היתר ח"ו בשלחן ערוך. על האומר שזה "מנהג העולם" ו"נקרה נקרית" — פוסק הרמב"ם שלא זו בלבד שאין זו אמת אלא שזו מדת אכזריות. מתאכזרים על הצעירים הנופלים כאשר הם יוצאים להגן על גבולות ארץ ישראל — אך ורק משום שזה "עקרון" שעלה בדעתו של מישהו, והשני פוחד מלומר את האמת שדבר זה מנוגד לתורתנו, תורת אמת, תורת חיים, והשלישי טוען שאין דבר זה שייך לו כיון שיש מישהו שהוא בא כח של הדת והדבר מוטל עליו ואילו הוא משוחרר מזה.

כאמור פעמים מספר, יודע הקב"ה שיש לו ענין עם "דור יתום" ולכן הוא מראה את הכל בגלוי, באופן שאי אפשר להכחישו. משום כך התרחש דבר שאי אפשר לומר עליו שהוא "מנהג העולם ונקרא נקרית", שכן לפי "מנהג העולם" לא היו צריכים לעשות זאת, הכוונה למה שהתרחש ביום ששי זה (ההתקפה הרצחנית על אוטובוס ילדי אביבים): הגויים הם "כגרזן ביד החוצב"¹³. מיד לאחר "מיהו יהודי" החלו להגדיל את התערבותם, עד שביום ששי זה אירע דבר שאינו כלל ממנהג העולם. הכל יודעים שכאשר הגוי רוצה להילחם בארץ הקודש — משתדל הוא בראש ובראשונה לפגוע באיש צבא. אמנם אין הוא נבהל גם אם הוא פוגע באזרח שאינו מסוגל להלחם. ברם, לא לפגוע באיש צבא ולהניחו לעבור בשלוה ולעומת זאת לפגוע בילדים קטנים העוברים — דבר זה אינו מובן כלל וכלל. אין שום הסבר לדבר זה עפ"י "מנהג העולם" ו"נקרה נקרית".

להודות בטעות ולתקנה

כאמור לעיל בשם הרמב"ם שייך הדבר לדרכי התשובה, והרי התשובה מועילה, כידוע, "בשעתא חדא וברגעא חדא"¹⁴. ברגע שאיש ישראל מחליט לחזור בתשובה מתבטלות כל התוצאות של המעשה הבלתי רצוי. כך גם בענין זה — יש להתחנן ולבקש רחמים שאלה שטעו ורוצים למצוא מקום בשולחןערוך "להקל" ולומר על גוי שהוא יהודי — יבינו שדבר זה מהווה צרה לגוי, וצרה גדולה יותר ליהודי, ולכן בודאי יתחרטו על כך מיד, ולא יעשו זאת בצנעה כי אם יודיעו על כך בגלוי. כך גם אלה הרוצים להשלות את עצמם שהיה כאן "נצחון" ח"ו ו"הישג", כביכול, יכירו את האמת ולא יתביישו לומר שטעות היתה בידם. משה רבנו הודה