155

או חלישות ח"ו ע"י חטא²² — ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא²³, וגם בשעת החטא הרי הנשמה "באמנה אתו ית'"²⁴;

וההתקשרות העצמית פועלת גם על הכוחות הגלויים, עד שהאדם מתמרמר מזה שנעשה נפרד (בחיצוניות) מהקב"ה, ובמילא בא לידי תשובה, שמתחרט על חטאיו ה"מבדילים גו'"²⁵, ומקבל על עצמו "לבל ישוב עוד לכסלה כו' [ו]לעבדו ולשמור כל מצותיו"²⁶.

ב) כיון שהסיבה המביאתו לידי תשובה היא ההתקשרות העצמית של הנשמה עם הקב"ה (שלמעלה מההתקשרות שע"י קיום התומ"צ), הרי גם בהתשובה גופא באה לידי ביטוי התקשרות זו, שלא רק שמחליט בהחלטה גמורה "לעבדו ולשמור כל מצותיו", אלא שרוצה להיות מקושר עם הקב"ה, "לשוב אל ה'"²⁶, אלא כיון ש"אי אפשר לדבקה בו באמת כי אם בקיום רמ"ח פקודין"²⁷, לכן רצון זה בא לידי ביטוי בההחלטה "לעבדו ולשמור כל מצותיו".

ומטעם זה גם קיום התומ"צ שלו בפועל אינו מוגבל לחיובו בהן מצד דיני התורה. דכאשר קיום התומ"צ הוא (רק) מצד קבלת עול מלכות שמים ועול מצות, אין קבלה זו "דורשת" ממנו לעשות יותר ממה שמחוייב בו; משא"כ כאשר ה"לעבדו ולשמור כל מצותיו" הוא תוצאה ממה שרוצה "לשוב אל ה'", והרי הקב"ה אין סוף — אזי אינו מסתפק בקיום התומ"צ לפי החיוב מצד הציווי, אלא הוא מחפש תמיד דרכים חדשות לחזק את ההתקשרות עם הקב"ה יותר ויותר, ע"י הוספה תמידית בקיום התומ"צ.

ח. והנה, שני ענינים הנ"ל בההתקשרות העצמית של הנשמה, המתגלה ע"י תשובה, הם בדוגמת שני הענינים הנ"ל (ס"ו) בבחי' בעל הרצון:

הענין בההתקשרות העצמית הניכר בכך שהיא הסיבה המביאה את האדם לתשובה — והיינו מה ששום חטא אינו נוגע בה והיא נשארה תמיד בשלימותה — הוא בדוגמת הענין הראשון (דלעיל שם) בבעל הרצון, שהפגם אינו תופס מקום שם;

והענין בההתקשרות העצמית שבא לידי ביטוי בהתשובה גופא — היינו מה שרצון האדם להיות דבוק ומיוחד עם הקב"ה (וכן קיום התומ"צ המסובב מזה) אינו מוגבל לפי ההגבלה של חיוב מצד הדין — הוא בדוגמת הענין השני הנ"ל בבעל הרצון, שמצדו אין שום הגבלה, כההגבלה שברצון העליון על מצוות, ובההמשכה הנמשכת ממנו²⁸.