147
[והטעם לזה — דכיון שכל מציאות החכמה היא ביטול ("נקודה לבד") כנ"ל, לכן מאיר בה "אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו"19, ובמילא לא שייך שחסרון בעבודת הנבראים יגרום פגם בחכמה גופא20;
אלא שכיון שחכמה היא כבר מציאות של ביטול (כנ"ל), יכולה להשתלשל ממנה מציאות של ישות ממש, ולכן יכול להיות פגם ב"בחי' המתפשטת ממנה"].
וצריך ביאור: כיון שגם חכמה גופא (ולא רק ה"בחי' המתפשטת ממנה") שייכת לאות יו"ד, נמצא לכאורה, שהאור האלקי שבחכמה מצוייר ומוגבל (עכ"פ כפי הציור וההגבלה דאות יו"ד), ואינו שולל מציאות הנבראים — ולמה אין הפגם מגיע בחכמה גופא?
ז. ויש לומר, ששאלות אלו מתורצות בדיוקי לשונות אדה"ז המצויינים בהערת אאמו"ר הנ"ל — שיש חילוק באופן שייכות הספירות להאותיות דשם הוי':
הספירות בינה ז"א ומלכות "נכללות ונרמזות" בהאותיות הו"ה, שמזה מובן, שציור (והגבלה) של האותיות הוא גם בהספירות עצמן, ולכן פגם החטאים מגיע בהם גופא;
משא"כ חכמה ורצון (כתר) אינם נכללים ונרמזים באות יו"ד וקוצו של יו"ד, אלא רק שהיו"ד וקוצו הם רמז עליהם (אבל אין ספירות אלו מתלבשות ונתפסות ב(ציור) היו"ד וקוצו21) — ולכן לא שייך פגם בהם גופא (כיון שהם למעלה מציור אותיות).
ובחכמה ורצון גופא יש חילוק: בחכמה הרי נקודת היו"ד "מרמזת לחכמתו ית'", שמ"ם בתחילת התיבה מורה על בנין כבד22, היינו שפעולת הרמיזה היא
הערות
- 19. תניא פל"ה בהגהה.
- 20. ואדרבה, "מבחי' מוחין דאבא נמשך סליחה ומחילה. . סלח לנו אבינו כו'" (אוה"ת שופטים שם). וראה לקמן הערה 46.
- 21. ראה לקו"ת תצא לט, ב: "קוצו של יו"ד הוא בחי' רמז בלבד שרומז לא"ס בלבד ברמז בעלמא בלי שום תפיסא". ומאריכות לשונו משמע, שכוונתו הוא לב' ענינים: א) הטעם מה שבחי' כתר נרמזת בקוצו של יו"ד דוקא — לפי ש"קוצו של יו"ד הוא בחי' רמז בלבד". ב) שגם בהקוץ, עם היותו "בחי' רמז בלבד", אינו נתפס בו, ורק "רומז כו' ברמז בעלמא", וכמפורש בהגהות הצ"צ לשם (אוה"ת תצא ע' תתר. ובארוכה — ד"ה אורח חיים תרס"ט), שהוא כמו ענין לחכימא ברמיזא, ע"ש (וראה לקמן הערה 32, 34). ומזה מובן גם בנוגע לבחי' חכמה שמדמה שם לכתר [ראה לקו"ת שם: חכמה עילאה השכל הנעלם מכל רעיון, הגם שזה נאמר על הכתר, מ"מ גם החכמה הוא בחי' השכל הנעלם מכל רעיון. וראה לקו"ת ראה (כז, א) שהיו"ד וקוצו — חי' ויחידה — שניהם הם בחי' מקיפים שלמעלה מעלה מהתלבשות בכלים. וראה לקמן בפנים בסוף השיחה] — שאינה נתפסת בהיו"ד (רק שהיו"ד מרמז עלי').
- 22. בדוגמת מדבר, משבר. — ראה ספר המכלול להרד"ק (שער דקדוק הפעלים, הטור השלישי), שהוספת אות מ"ם מורה על בנין פעל (כבד).
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.