139

שבנשמת האדם (שהיא מקושרת עם שם הוי') לגבי שאר הנבראים?

לכאורה הי' אפשר לבאר זה ע"פ המבואר בתניא¹⁷ שענין הצמצום וההסתר דשם אלקים (בגימטריא הטבע¹⁸) הוא להסתיר על האור דשם הוי' שלמעלה מהטבע ו"נראה כאילו העולם עומד ומתנהג בדרך הטבע".

ועפ"ז הי' אפשר לומר, שהיתרון בנשמת האדם עי"ז שהיא מקושרת (גם כפי שהיא למטה) בשם הוי' הוא בכך, שאצל ישראל ניכר בגלוי שהנהגת הקב"ה עמם היא למעלה מהטבע [ולא רק עם כלל ישראל, אלא עם כל או"א מישראל בפרט].

אבל לפ"ז יוצא, שהחילוק בין נשמת האדם ושאר הנבראים אינו "הפרש עצום מאד"¹⁹ ["עצום" באיכות, "מאד" בכמות], אלא רק בדוגמת החילוק בין נבראים עליונים ונבראים תחתונים, ולדוגמא — ההבדל בין צבא השמים וצבא הארץ:

כשם שמעלת צבא השמים על צבא הארץ היא, שהאור האלקי שבצבא השמים הוא בגילוי יותר מצבא הארץ, עד שע"י "שאו מרום עיניכם" ניכר ("וראו") ה"מי ברא אלה"²⁰ — הנה עד"ז היא המעלה (לפי ביאור הנ"ל) בנשמת האדם גם לגבי צבא השמים, דכאשר רואים שבני ישראל הם כ"כבשה אחת בין שבעים זאבים והיא משתמרת"²¹ (ועד"ז בנוגע לכל או"א מישראל בפרט²²), רואים גילוי אלקות באופן גלוי ומיידי יותר מאשר ע"י ה"ראו" בצבא השמים.

ועוד זאת (ועיקר): לפי ביאור זה מובן רק כיצד נשמת האדם מורה על שם הוי' (שלמעלה מהטבע), אבל לא שהיא עצמה הוי "חלק שם הוי' ב"ה".

ולכן מוסיף אדמו"ר הזקן "ולכן נקראו המלאכים בשם אלקים כו'" (ומביא ע"ז ג' פסוקים), ללמדנו, שהחילוק בין נשמת האדם ושאר כל הנבראים (כולל גם צבא השמים, ואפילו מלאכים) הוא חילוק עיקרי בעצם מהותם (ולא רק באופן הגילוי). כדלקמן.

ה. הטעם ש"נקראו המלאכים בשם אלקים" הוא (כנ"ל ס"ב) לפי שהחיות האלקי הוא בגילוי אצלם.

זאת אומרת: לא רק שעל ידם מתגלה שיש אור אלקי המהווה ומחי' אותם — בדוגמת הענין ד"וראו מי ברא אלה" בצבא השמים — אלא שבמציאותם גופא נרגשת אלקות בגילוי [דמציאותם היא כשמם: "מלאכים" — שעומדים בביטול תמידי²³, מוכנים ומזומנים לקיים שליחותו של הקב"ה²⁴].