134

יו"ד. ויש לומר, שזהו גם הביאור (בעבודה) בזה שהענין דתשובה תתאה הוא (לא רק "תשוב ה"א תתאה מבחי' גלות"⁷, אלא גם) "תשוב ה"א תתאה למקומה להתייחד ביה"ו"³⁴:

הענין דה"א תתאה בפני עצמה (בעבודת האדם) הוא הביטול דקבלת עול מלכות שמים מצד בחינת הנשמה המלובשת בגוף³⁵; ואילו הענין ד"תשוב ה"א תתאה למקומה להתייחד ביה"ו" הוא, שהביטול דקבלת עול (ה"א תתאה) יהי' באופן שיורגש בו שהוא קשור ומיוחד עם ה"תכלית היחוד" שמצד עצם הנשמה, האותיות יה"ו.

יא. ע"פ כל הנ"ל יובן כיצד הביאור במלת תשובה ע"ד הסוד (תשוב ה') מוסיף הבנה ב"מצות התשובה" (שעל האדם):

ע"י אריכות הביאור איך שה' תתאה אינה ענין בפני עצמו אלא היא המשכה מג' אותיות הקודמות, וענין התשובה הוא להשיב ה"א תתאה "למקומה" (כפי שהיא מיוחדת עם שאר האותיות דשם הוי')³⁶ — נתוסף חידוש ב"מצות התשובה", בגמירת הלב "לבל ישוב כו' למרוד במלכותו ית' כו'", דהגם שעיקר ענינה הוא הקבלת עול בנוגע ל"סור מרע" ("לבל ישוב כו' למרוד במלכותו ית' ולא יעבור עוד מצות המלך ח"ו"), ה"א תתאה, מ"מ צריכה להיות מיוחדת עם העבודות השייכות לשאר האותיות דשם הוי'.

ולכן נוגעת ההקדמה אודות הענין דתשובה עילאה גם ל"התחלת מצות התשובה ועיקרה", כי גם תשובה כפשוטה צ"ל באופן שיורגש בה הענין דתשובה עילאה (כנ"ל סעיף ט).

יב. עפ"ז מובן, שהתיבות "לבאר היטב בהרחבת הביאור" — שהן "לנגד הב' בחי' תשובה שנקט אח"כ, תשוב ה' תתאה, תשוב ה' עילאה" (כהובא לעיל מהערות אאמו"ר) — אינן רק רמז בעלמא, אלא ביאור (וחידוש) באופן עשיית "התחלת מצות התשובה ועיקרה".

ולכן אומר אדה"ז "לבאר היטב בהרחבת הביאור בהקדים מ"ש בזוה"ק כו'", כדי שיהי' ברור [ע"י הוספת תיבת "בהקדים"] דמ"ש "לבאר היטב בהרחבת הביאור" קאי לא (רק) על "מ"ש בזוה"ק כו'" (כפשטות משמעות הלשון), אלא הוא (גם) ענין לעצמו:

בכדי ש"התחלת מצות התשובה ועיקרה" תהי' "באמת ובלב שלם", הרי "ההכרח"³⁷ שתהי' באופן הנרמז בלשון "לבאר היטב בהרחבת הביאור".

זאת אומרת: אע"פ שמצות התשובה היא "שיגמור בלבו. . לבל ישוב כו' למרוד במלכותו ית' ולא יעבור עוד מצות המלך" ("סור מרע"), הענין דה"א תתאה, מ"מ, צ"ל נרגש בה גם הוא"ו³⁸ — היינו, שה"לבאר" צ"ל "היטב", שבהקבלה שלא למרוד במלכותו ית' צ"ל נרגש