ספרי כ"ק אדמו"רלקוטי שיחותכרך לטביאורים בלקוטי לוי"צ על אגרת התשובהאגרת התשובה ט110

110

[ויש לומר, שזהו החילוק שבין שני הכתובים שהביא על דיבור — "ואשים דברי בפיך, ודברי אשר שמתי בפיך": בשניהם נרמז ענין ההשפעה מתפארת למלכות ("דברי"), אלא שבפסוק הראשון ההדגשה היא על "ואשים", המשפיע40 (תפארת), לפי שזהו כנגד הענין הראשון שבדיבור, שבו מתגלה עצם המדה (דתפארת); ובפסוק השני ההדגשה היא על "דברי" (מלכות) וכפי שכבר נמצא "בפיך" [אלא שדיבור זה הוא "אשר שמתי (בפיך)"], לפי שכאן ההדגשה על "התפשטות" המדה (נה"י), שכל ענינה הוא ההשפעה לחוץ41].

ועפ"ז יש לבאר המעלה שבמעשה על דיבור (בענין הגילוי), ש"על דיבור. . הביא ב' פסוקים. . ועל מעשה פסוק א'":

כיון שבדיבור ישנו גם "גילוי" הנפש, לכן אינו נעוץ ב"תחלתן" ממש, בפשיטות הנפש שלמעלה ממציאות ומעלות הנפש; ודוקא בכח המעשה, שהוא כח נבדל, ולא ניכרת בו (כ"כ) מעלת האדם (ועד שגם בבעל חי ישנו כח המעשה כמו באדם)42, מתגלה הביטול שמצד פשיטות הנפש שלמעלה מהתחלקות43, ולכן מביא "על מעשה פסוק א'", להורות על הביטול של הנפש ("כתר") שלמעלה מהתחלקות המתגלה בעשי' דוקא44.

(משיחת ש"פ תשא תשל"א)

הערות

  1. 40. עפ"ז מדוייק זה שלקמן רפ"י לענין "אתדבקותא כו' מלמעלה למטה להיות דבר ה' ממש בפיו" נקט אדה"ז רק הפסוק "ואשים דברי בפיך".
  2. 41. ועפ"ז יש לפרש הרמז במ"ש בפסוק השני "אשר שמתי בפיך" — כי "אשר" קאי על תענוג (לקו"ת בשלח (א, ד). במדבר (יח, ב). ובכ"מ), פנימיות הכתר, וענין ה"ירידה" שבתפארת (להשפיע למלכות) — המודגש בפסוק זה — שרשו ב"כתר". וכמבואר בכ"מ בענין יחוד זו"ן, ששרשו מבחי' מקיף ד"חופה" (ראה לקו"ת שה"ש מז, ג ואילך. ובכ"מ). וראה תניא אגה"ק סט"ו (קכג, א), שענין ההשפעה שרשו מתענוג. ע"ש.
  3. 42. ראה סה"מ אעת"ר שם (ע' מה). ובארוכה סה"מ תרס"ב ס"ע שיח ואילך.
  4. 43. אלא ש"יתרון כח נעלה דנעוץ תחלתן בסופן" שבמעשה הוא "בבחי' כח נעלם. . ואמיתית האור והגילוי [שע"י עשי'] יהי' לעתיד" (סה"מ אעת"ר שם).
  5. 44. ויש לומר, שהעדר ההתחלקות שבביטול (להקב"ה) דמעשה, הוא יותר מבביטול דדיבור, כי בענין "ואשים דברי בפיך" יש שני דברים, "דברי" דהקב"ה ו"פיך" דהאדם, משא"כ "מעשה הצדקה להחיות רוח שפלים" הוא רק מה שהשפעת החיים של הקב"ה אל העני עובר על ידו, וכאילו יד האדם היא רק ידו אריכתא של הקב"ה כביכול. ועפ"ז יש לבאר (ע"ד הרמז) זה שנקט אדה"ז הלשון "להחיות רוח שפלים" (שאיירי במעשה הקב"ה, כנ"ל הערה 5) בנוגע למעשה הצדקה דהאדם — כי מצד הביטול דמעשה, מעשה צדקה דהאדם להחיות נפש העני הוא הוא גילוי צדקתו ית' "להחיות רוח שפלים".

עמודים המצטטים את אותם מקורות

עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.