105

ש"הם בגילוי", שייך ונוגע לתוכן הביאור ד"אתדבקות רוחא ברוחא. . (ב)כל חלקי הנפש" שבאגרת התשובה כאן.

ב. ויובן זה בהקדם עוד דיוק בדברי אדה"ז כאן, שמפרש ענין דביקות דיבור האדם בדיבורו ית' דהיינו הדיבור "בדבר ה' זו הלכה", דלכאורה צ"ב — מדוע נקט "דבר הלכה" דוקא, ולא כללות ענין הדיבור בת"ת (ע"ד שנקט לעיל גבי כח השכל — "עיון התורה" סתם)? והרי כאשר דיבור האדם הוא בשאר חלקי התורה (ולאו בדבר הלכה דוקא) דיבורו דבוק בו ית'.

ואף שבפשטות ההדגשה היא שדיבור האדם דבוק בדיבורו ית'¹³, וענין דיבורו ית' מפורש בחז"ל³ ש"דבר ה' זו הלכה", מ"מ עצ"ע קצת, שהרי גם כללות התורה ה"ה דיבורו של הקב"ה (שנאמרה למשה), וא"כ אף שצ"ל שיש ענין מיוחד בשייכותן של הלכות דוקא ל"דבר ה'", מ"מ, מהו הדיוק שהענין ד"אתדבקות רוחא ברוחא" שייך לענין זה בדבר ה' (המתגלה בהלכה דוקא), ולא לדיבורו ית' שבכל חלקי התורה?

וביותר קשה: לעיל בחלק ראשון¹⁴ מבאר אדמו"ר הזקן "איך היא בחי' אתדבקות רוחא ברוחא — לזה אמר¹⁵ והיו הדברים האלה כו' על לבבך ודברת בם. . והוא עיון התורה והפה. . הדבור בת"ת. . לא יצא ידי חובתו בהרהור ועיון לבדו¹⁶ עד שיוציא בשפתיו" — הרי ששם מפרש "אתדבקות רוחא ברוחא" בענין הדיבור על ידי "הדבור בת"ת" בכלל, ואמאי הגביל כאן את הדביקות ע"י דיבור לדבר הלכה דוקא?

ג. ויש לומר הביאור בזה, ע"פ דברי אאמו"ר בהערה הקודמת¹⁷ (בפרק זה) בטעם שאדה"ז "מתחיל במדות [המדות במדותיו כו'] ואח"כ נקט והשכל", שזהו לפי שכוונתו במדות כאן היא למדות דכתר (שלמעלה משכל), שע"ז נאמר "מה הוא רחום כו'".

וכמשנת"ל באורך¹⁸, שזהו החידוש בהעבודה ד"אתדבקות רוחא ברוחא" של בעל תשובה לגבי צדיק, שיסוד עבודת הבע"ת הוא בענין הביטול שלמעלה מטעם ודעת לגמרי (שזהו ענין המדות דכתר);

וענין זה (ששורש ויסוד עבודת הבע"ת הוא בענין הביטול שלמעלה מטעם ודעת ו"מציאות" האדם) בא לידי ביטוי בכללות דביקותו בה' ב"כל חלקי הנפש" שלו, שלא רק שכל חלקי נפשו עסוקים בעבודת ה', אלא שבכאו"א מהם מאיר ענין וכח זה כפי שהוא אצלו ית' כביכול — דבמדות האדם מאירות מדותיו ית' (מה הוא רחום כו'), בשכלו — חכמתו ית' (היא חכמת התורה, דאורייתא מחכמה נפקא), וכן בלבושיו מחשבה דיבור ומעשה.

ועפ"ז יש לבאר הטעם שבענין הדיבור נקט אדה"ז "הדבור בדבר ה' זו הלכה" דוקא — כי חלק ההלכה שבתורה שייך ל"כתר". וכמובא בהמשך הערת אאמו"ר כאן שהלכות "נקראים תגא, כת