103
וענין זה (שההתחלה היא במדות) מובן גם בפשטות:
בשאר חלקי הנפש, הרי מצ"ע אי אפשר שיהי' אצלם הביטול בתכלית. דלא מיבעי בלבושי האדם מחשבה דיבור ומעשה — שהמחשבה היא מחשבת האדם אלא שמיוחדת במחשבת הקב"ה, ועד"ז הדיבור, דאף שדיבורו הוא מה ש"ואשים דברי בפיך", שמדבר דבר ה', ויתירה מזו, לא רק תוכן הדיבור הוא דבר ה', אלא הקב"ה שם הדיבור בפיו, הרי מ"מ עצם הדיבור הוא של האדם51; וכן במעשה הוא "מעשה הצדקה" שאף שעושה כמו שהקב"ה עושה, הרי אעפ"כ זהו מעשה האדם — אלא גם בשכלו, "השכל בשכלו וחכמתו ית' הוא עיון התורה דאורייתא מחכמה נפקא", הרי ישנו שכל האדם מצ"ע, שמציאות השכל עצמה אינה נובעת מחכמתו ית', ורק שהשכל שלו דבוק בחכמתו ית'.
ואילו בענין הדביקות במדות "המדות במדותיו ית' מה הוא רחום וכו'", הרי מהות מדת הרחמים שלו אינה רחמי האדם אלא רחמיו של הקב"ה, דמה שהאדם רחום הוא לא לפי שיש לו בטבע מדת הרחמים, אלא רק51 לפי ש"הוא רחום כו'"52.
אלא שעל ידי שזהו ראשית ויסוד עבודתו, לכן, ה"ז משפיע גם בשאר כל חלקי נפשו, שגם בהם יהי' מעין ביטול זה.
(משיחת ש"פ משפטים תשל"א)
הערות
- 51. ראה לקמן ע' 107 והערה 31.
- 52. עפ"ז יש להוסיף בביאור השינוי בין דברי אדה"ז באגה"ת כאן למה שביאר בח"א פמ"ה (ראה לעיל הערה 33), דתוכן ופי' אתדבקות רוחא ברוחא הוא באופן אחר לגמרי: בפמ"ה ההדגשה היא שהאתדבקות היא בכל לבושי הנפש, שכולן מתקשרים בו ית'. ואילו באגה"ת כוונתו לאופן הדביקות, דמהות המדה האלקית היא מהות המדה של האדם. ועפ"ז יומתק מה שלא הזכיר בפמ"ה "מדות במדותיו ית'", וגם בענין הדבור לא הביא הכתובים ("ואשים דברי. . ודברי כו'") שהביא באגה"ת (וכן לא הביא הכתובים שבענין המעשה), כי בגדר זה דנשיקין — התקשרות דלבושי נפשו בה', אינו נוגע דמדותיו ודיבורו של הקב"ה מאירות ונמשכות בהאדם, אלא רק ש"התקשרות דבור האדם (הוא) בדבר ה'", ועפ"ז גם מובן הסדר שם, שמתחיל מדבור ואח"כ מחשבה ואח"כ מעשה ובפרט מעשה הצדקה והחסד, ואח"כ עסק התורה, כי בסדר ההתקשרות בין כחות האדם לה', בסדר מלמטה למעלה, תחילה היא התקשרות דבור האדם בדבר ה' זו הלכה, למעלה מזה במחשבה, ומעשה ובפרט מעשה הצדקה (שהיא לא רק התקשרות אלא) "חיבוק ממש". ולמעלה מזה הוא "עסק התורה בדבור ומחשבת העיון (ראה לעיל הערה 43) הן בחי' נשיקין ממש". ואכ"מ.
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.