94

השכל, "דחילו ורחימו שכליים" (שאין יסודם — טבע ומציאות האדם), הרי הם בביטול³⁰ [ולדוגמא במדת האהבה, דבאהבה הנולדת משכל נרגש שאין יסודה טובתו הפרטית דהאדם ("לי טוב"), אלא שכן מחייב הענין, שצריכים להתקרב לאלקות³¹].

ויש לומר, שזהו גם דיוק ל' הזהר (שהובא לעיל ספ"ח) "דתשובה עילאה היא דיתעסק באורייתא בדחילו ורחימו דקדב"ה" — שלכאורה הוא יתור לשון — אלא שבזה מדגיש, שהדחילו ורחימו דתשובה עילאה אין יסודם טבע האדם, אלא (התגלות) הקב"ה, וזהו ע"י דחילו ורחימו שכליים דוקא.

ה. עפ"ז יש לבאר הטעם שלא כתב אדה"ז בקיצור "ומוליד מרוח בינתו דחילו ורחימו שכליים", אלא מוסיף "ובטוב טעם ודעת כענין שנאמר לאהבה את ה' אלקיך משום כי הוא חייך וכו'" — דיש לעיין, הרי לעיל בחלק ראשון³² ביאר כמה עניני התבוננות שעל ידם נולדים דחילו ורחימו, ולמה נקט כאן התבוננות זו דוקא?

ולכאורה, התבוננות זו ד"לאהבה גו' כי הוא חייך" היא דרגא נמוכה באהבה, שהיא לגרמי'.

ויש לומר, שאין הכוונה ב"כי הוא חייך" כאן שזהו טעם וסיבת האהבה, אלא שזהו תוכן וגדר האהבה [כדיוק ל' אדה"ז "בטוב טעם ודעת כענין שנאמר לאהבה. . משום כי הוא חייך"] — שאלקות הוא כל חיותו³³. דלא רק שאלקות מאיר במוחו ע"י השגת אלקות, אלא שמאיר גם במציאותו גופא, עד ש"הוא חייך".

וזוהי שלימות הדביקות דתשובה עילאה, שלא זו בלבד שיש אצלו הביטול שמצד הארת שורש נשמתו "כמו שהיתה. . בטרם שנפחה ברוח פיו ית'", אלא שביטול זה (שמצד שורש נשמתו) חודר לתוך מציאותו, עד שגם מדותיו הן "דחילו ורחימו שכליים. . כענין שנאמר לאהבה את ה' אלקיך משום כי הוא חייך".

ועפ"ז מובן גם המשך דברי אדה"ז בפרק זה ע"ד הדביקות דכל חלקי הנפש בו ית' (ע"י אהבה דבכל נפשך), שמדייק "המדות במדותיו ית' מה³⁴ הוא רחום וכו' והשכל בשכלו וחכמתו ית' הוא עיון התורה. . המחשבה במחשבתו ית' והדיבור בדבר ה' זו הלכה וכמ"ש³⁵ ואשים דברי בפיך ודברי אשר שמתי בפיך, והמעשה הוא מעשה הצדקה להחיות רוח שפלים כמ"ש³⁶ כי ששת ימים עשה ה' וכו'".

כלומר, ענין הדביקות המבואר כאן אינו רק זה שכל חלקי הנפש הן לה' לבדו³⁷, בעניני קדושה (מדות — אהבת ה'