85

שהם ג' ענינים: א) השבת הנפש, והשבה זו היא "עד הוי' ב"ה ממש", ב) עליית הנפש — והיא "מעלה מעלה למקורה", ג) דביקות הנפש — והיא "בו ית'".

והסברת ג' חלוקות אלו מובנת ע"פ הערת אאמו"ר הנ"ל:

הלשון השבת הנפש ("תוכל נפשם לשוב כו'") מורה, שגם לאחרי השבתה אינה מתבטלת ממציאותה — כמו ענין ה"השבה" כפשוטה, שמשיבים הדבר למקומו באופן שהדבר נשאר בשלימותו⁸ — וזהו מה שמבאר, ש"לשוב עד הוי' ב"ה ממש" קאי על הספירות "דעת תפארת ויסוד" שהן שורש הנפש ("מלכות מושרשת בדת"י"), שמזה מובן, שמצד מדריגה זו יש מציאות הנפש;

"ולעלות מעלה מעלה למקורה" זהו כפי שהנשמה מתעלית למעלה ממציאותה, וכפירוש אאמו"ר דג' הלשונות "(לעלות) מעלה מעלה למקורה" רומזים על חכמה בינה וחיצוניות הכתר, שהם למעלה מלהיות שורש להנפש (מלכות). [ולכן נקט כאן (לא "לשרשה" אלא) "למקורה", שלשון "מקור" נופל גם על שורש הראשון שעדיין רחוק מאד ממציאות הדבר המתהווה ממנו⁹, שרק לאחרי ריבוי מדריגות וצמצומים מתהווה ממנו הדבר בפועל];

"ולדבקה בו ית'", ענין הדביקות, מורה שהנפש היא "בתכלית היחוד"¹⁰ עם האלקות, ושוב לא שייך ענין העליות מחיל אל חיל, דעלי' היא רק קודם שהנפש מתאחדת בו ית' ובפרט "בתכלית היחוד" ולכן אפשר לה להתעלות עוד יותר, משא"כ לאחרי שהנשמה היא כולא חד כביכול עם האלקות, הרי אז לא שייך "עלי'" אלא "דביקות". וזהו מצד "פנימיות הכתר", וכמבואר בדרוש דלקו"ת הנסמן בהערת אאמו"ר, שפנימיות הכתר בנפש האדם היא "בחי' תחתונה דאור א"ס" המלובשת תוך יחידה שבנפש. שזוהי "תכלית היחוד" האפשרית בין נשמת האדם עם האלקות.

ג. וצריך ביאור:

מובן, שכוונת אאמו"ר היא להוסיף ביאור ועומק בדברי אדה"ז באגרת התשובה, ולא להוציאם מפירושם הפשוט.

דלפי פשוטו, מ"ש אדה"ז "ואזי תוכל נפשם לשוב עד הוי' ב"ה ממש" הוא בהמשך למ"ש לעיל¹¹ שנשמת ישראל היא "חלק משם הוי' ב"ה", כי שרשה בשם הוי', וזהו החידוש ד"תשובה עילאה", שענינה "לשוב עד הוי' ב"ה ממש", היינו לא רק תנועה כללית ד"לשוב אל ה'"¹², אלא השבת הנפש לשרשה ומקורה למעלה בשם הוי' (שורש הנשמה),

והרי לעיל¹³ פירש אדה"ז להדיא, ש"כל הי' ספירות נכללות ונרמזות בשם הוי' ב"ה", שלכן, גם בנשמת האדם, שהיא "חלק משם הוי' ב"ה", יש כל ד'