80

כו'", היינו, שהטעם שהאדם צריך "לעורר רחמים העליונים. . על נשמתו", וכן "לבטש ולהכניע הקליפה. . ע"י לב נשבר ונדכה כו'", הוא כדי לתקן הענין ד"גלות השכינה" שנגרם ע"י החטאים, וכפי שממשיך בפרק ח⁷, ש"אחרי העמקת הדעת בכל הנ"ל. . תקבע בלבו באמת גודל הרחמנות על בחי' אלקות שבנפשו ושלמעלה כנ"ל, ובזה יעורר רחמים העליונים מי"ג מדה"ר. . (ה)מנקים כל הפגמים. . ושוב אין יניקה להחיצונים והסט"א מהשפעת ה"א תתאה. . ובזה תשוב ה"א תתאה למקומה".

אבל דוחק לפרש כן, כי לפ"ז נמצא, שכל האריכות בפרק זה אודות שני דברים אלה (לעורר רחמים ולבטש ולהכניע כו') אינה ענין לעבודת התשובה עצמה ("לשוב אל ה' בכל לבו"⁸), אלא הוא ענין בפ"ע — לתקן את "גלות השכינה" הנגרמת ע"י עוונותיו⁹.

ועוד זאת: בסוף פ"ו כבר כתב אדה"ז (כנ"ל) "וכשהאדם עושה תשובה נכונה אזי מסלק מהם ההשפעה כו' כי בתשובתו מחזיר השפעת השכינה למקומה", הרי מפורש שע"י התשובה עצמה "מחזיר השפעת השכינה למקומה"¹⁰, ואיך מתאים זה עם המשך הענין, שאין "תשובה נכונה" מספיקה להחזיר השפעת השכינה למקומה, אלא צריכים עוד דברים נוספים — "לעורר רחמים כו' לבטש ולהכניע הקליפה כו'"?

וגם: מדוע בפ"ח, כשמבאר איך מפסיקים יניקת החיצונים ופועלים ש"תשוב ה"א תתאה למקומה", לא הזכיר כלל הדבר הב' שבפ"ז (ע"ד ביטוש והכנעה), אלא רק הדבר הא' (התעוררות רחמים על בחי' אלקות שבנפשו ושלמעלה)?

ולכן מסתבר לומר, שכוונת אדה"ז במ"ש "ואולם דרך האמת והישר לבחי' תשובה תתאה ה"א תתאה הנ"ל" היא (בעיקר) לעבודת התשובה דהאדם¹⁰, שב' הדברים המבוארים בהפרק (לעורר רחמים כו' והביטוש וההכנעה) הם הפועלים שהתשובה תתאה דהאדם תהי' באמת ובאופן ישר (ואזי היא "תשובה נכונה" שעל ידה "מחזיר השפעת השכינה למקומה").

[אלא שבפ"ח מוסיף עוד ענין, שע"י שנקבע "בלבו באמת גודל הרחמנות על בחי' אלקות שבנפשו כו'", נעשה ענין נוסף, שרחמי האדם מעוררים "רחמים העליונים מי"ג מדות הרחמים. . (ה)מנקים כל הפגמים"].

וצריך ביאור: מהו הקשר בין שני דברים אלה לתוכן ענין התשובה, "לשוב אל ה' בכל לבו ובכל נפשו"⁸, "באמת ובלב שלם"¹¹ — שלכן רק הם ה"דרך האמת והישר לבחי' תשובה תתאה"?

וענין זה יובן ע"פ הערת אאמו"ר, שב' דברים אלה [שכנגד "תפארת" ו"יסוד", "הראשים דמלכות"] "הם משיבים ומחזירים אותה (ה"א תתאה) למקומה", כדלקמן.