77

לחצוץ בפני (שורש) נשמת האדם שהיא "חלק משם הוי' ב"ה", והעילוי ד"ויפח" נמשך להנשמה גם כפי שהיא מלובשת בגוף⁴².

כלומר: גם כפי שהנשמה היא בציור של "נברא", וד' "אותיות" הנשמה (שהם כוחותי' — שכלה מדותי' ולבושי' (כמ"ש אדה"ז לעיל בפ"ד)) הם בהתלבשות בגוף גשמי, הרי מהותם היא — ד' אותיות דשם הוי'⁴³.

ו. ע"פ הנ"ל מובן גם הטעם שדוקא כאן, בענין "אין שום דבר. . חוצץ לפניו ית'", מביא אדה"ז ד' ראיות — משא"כ בחלק ראשון וחלק שני, שלא האריך בהבאת ראיות:

לעיל בחלק ראשון ושני שם, קאי בענין גדלותו של הקב"ה, שאין לו סוף, שלכן הוא נמצא בכל מקום. וכמו אור המאיר, דככל שהאור גדול יותר, מתפשט למרחוק יותר, כך עד"מ הקב"ה "הנקרא בשם אין סוף ברוך הוא", אין סוף להתפשטותו ונמצא בכל מקום [ע"ד דין הא' הנ"ל, שמעשה הטבילה מצד האדם צ"ל בשלימות, כל גופו בבת אחת] — וענין זה אינו זקוק לכמה ראיות כו';

משא"כ באגה"ת כאן מחדש עוד ענין, דגם כשאור הוי' נמשך דרך איזה דבר (שדבר זה אינו "חלק משם הוי' ב"ה"), "אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו ית'", שגם אז "מגיע" ומאיר שם האור דהוי' עצמו.

ולכן הביא ע"ז ד' ראיות, שהן (כפירוש אאמו"ר) "לנגד הד' אותיות דשם הוי'" — כי החידוש בהכלל ד"אין שום דבר. . חוצץ לפניו ית'" אינו בשייכות ל"עצמותו ומהותו ית' הנקרא בשם אין סוף ברוך הוא", סובב כל עלמין ("שאינו נתפס כלל תוך העולמות"⁴⁴), ונמצא בכל מקום בשווה — אלא בנוגע לשם הוי', דאע"פ שיש בו ד' אותיות, שכל אות היא צורה אחרת (המורה על "ציור" ההמשכה⁴⁵, וכמבואר באגה"ת לעיל פ"ד⁴⁶,