76
העדר ביאתו במים הוא (לא מצד מעשה הטבילה שלו, אלא) מצד הדבר החוצץ, לכן ה"ז תלוי בחשיבות הדבר, דאם רק חופה את מיעוט הגוף או שאינו מקפיד עליו, (דבר תורה) עלתה לו טבילה, כיון שאין בכחו של דבר זה (שאין לו חשיבות) לחצוץ בפני מי המקוה.
ועפ"ז יש לומר, שהחילוק בין המבואר לעיל בח"א וח"ב (שהקב"ה נמצא בכל מקום), להמבואר באגה"ת כאן ש"אין שום דבר. . חוצץ לפניו ית'" — הוא ע"ד החילוק בין הגדרים הנ"ל בדין טבילה, כדלקמן.
ה. ביאור הענין:
החילוק העיקרי בין המבואר לעיל (בח"א וח"ב) להמבואר באגה"ת כאן הוא:
זה שהקב"ה נמצא בכל מקום (המבואר לעיל בח"א וח"ב) הוא ענין השווה בכל הנבראים כולם, דהוא ית' נקרא "אין סוף ברוך הוא" דכשמו כן הוא, שאין שום הגבלה אצלו ית', ובמילא אין מקום שחוץ ממנו;
אבל באגה"ת כאן34 בא אדה"ז לבאר הענין ד"חלק הוי' עמו"35, שבנ"י הם "חלק משם הוי' ב"ה"36, כיון ש"ויפח באפיו נשמת חיים ומאן דנפח מתוכו נפח וכו'"36, שזהו ענין ומעלה במציאותם של ישראל, שבהם גופא ישנו "שם הוי'" (וכמו שנת' לעיל בפ"ד37 שיש ד' אותיות שם הוי' בנשמת האדם).
וענין זה הוא רק בישראל, ולא בשאר נבראים, דאף שהקב"ה נמצא בכל מקום38, מ"מ, אי אפשר לומר על כל נברא שהוא "חלק משם הוי' ב"ה" ח"ו, כי זה שהקב"ה נמצא בכל מקום הוא מצד גדלותו ית' (שהוא ית' אין לו סוף), אבל אינו שייך למציאות הנברא (שבו הוא נמצא)39; משא"כ בישראל נאמר "כי חלק הוי' עמו", דזה שהם "חלק משם הוי' ב"ה" מתייחס למציאותם.
ולכן הוזקק אדה"ז להוסיף כאן הקדמה זו "אך באמת אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו ית'", כי יש מקום לומר, שכיון שהנשמה ירדה (כמבואר בתניא40) "ממדרגה למדרגה על ידי השתלשלות העולמות", ועד שיש לה שייכות גם לגשמיות (דאל"כ לא היתה יכולה להתלבש בגוף גשמי), הרי נמצא, שישנם "דברים" ("בין גוף האדם לבחי' הבל העליון") שהנשמה מתלבשת בהם בירידתה ממדריגה למדריגה מעולם לעולם, עד לעולם הזה הגשמי, שהם אינם "חלק משם הוי' ב"ה" — ואיך אפשר שהוי' עצמו "יגיע" (ע"י דבר זה שאינו "חלק משם הוי' ב"ה") אל מציאות הנשמה כפי שהיא מלובשת בגוף?
ובזה קמ"ל אדה"ז, ש"אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו ית'", דלגבי שם הוי' "אין שום דבר גשמי ורוחני [אף שהדבר אינו "חלק משם הוי' ב"ה"] חוצץ לפניו ית'", ולכן אין שום דבר41 יכול
הערות
- 34. פ"ד ואילך.
- 35. ל' הכתוב — האזינו לב, ט.
- 36. פ"ד (צג, סע"ב).
- 37. צה, א.
- 38. ושורש התהוות כל הנבראים הוא משם הוי', שפירושו מל' מהווה (תניא ח"ב פ"ד — עט, רע"א).
- 39. וכן זה ששורש התהוות כל הנבראים הוא משם הוי' (כבהערה הקודמת) — ה"ז ע"י התלבשות בשם אלקים. וראה אגה"ת לעיל פ"ד (צד, א).
- 40. ח"א פ"ב.
- 41. ורק עונות "מבדילים ביניכם לבין אלקיכם. . לפי שהם נגד רצון העליון ב"ה. . מקור השפעת שם הוי'" (אגה"ת כאן). וע"פ המבואר בפנים מובן, שהכוונה בזה, לא רק שאין הקב"ה שורה בדבר שנגד רצונו ית' [ולהעיר שבאגה"ת מהד"ק שם מביא ע"ז הכתוב (חבקוק א, יג) "טהור עינים מראות ברע"], אלא לפי שהעון מבדיל וחוצץ שלא תומשך השפעת שם הוי' ל(כללות) האדם. וכלשון אאמו"ר כאן (בסיום ההערה) "שעונות. . אין מניחים שיומשך מד' אותיות דשם הוי' לנשמת האדם". [וע"ד הדין הנ"ל הערה 27 לענין עניית אמן כשיש טינוף או ע"ז מפסיק, שאין שייך לומר כאן שזהו חסרון באדם המתפלל, שעושה משהו נגד רצונו ית' (שהרי האדם נמצא במקום שמותר לו להתפלל), אלא שהדבר המטונף נמצא בין מקום המנין לביתו, והדבר חוצץ בינו לבין המנין המתפלל כו'].
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.