71
מתלבשת באותיות הדיבור (שלכן היא "בבחי' רצוא ושוב", כנ"ל) — ולכן גם לאחרי התלבשות החיות באותיות הדיבור, ה"ז "עד"מ כשהאדם נופח כו'".
ו. עפ"ז יש לבאר גם דיוק לשון אדה"ז כאן, שלפני שמביא המשל ד"כשהאדם נופח לאיזה מקום אם יש איזה דבר חוצץ כו'", מקדים: "כי הנה פשט הכתוב מ"ש ויפח הוא להורות לנו (כמו שעד"מ כשהאדם נופח כו')", דלכאורה הוא יתור לשון.
[ובפרט, שלעיל בפרק ד', כשמביא בפעם הא' הענין ד"ויפח גו'", ומבאר תוכן המשל שבזה (ההפרש "בין ההבל שיוצא מפיו בדיבורו להבל היוצא ע"י נפיחה") — אינו מקדים ד"מ"ש ויפח הוא להורות לנו" (או כיו"ב)].
גם: למה נקט לשון "להורות" (ולא — "פירושו", "תוכנו" וכיו"ב)?
וע"פ הנ"ל יש לבאר זה:
כדי לבאר ענין ה"כרת" (שע"י עונות נפסקת החיות המלובשת בגוף), מוכרח לומר, שהענין ד"ויפח" הוא לא רק בנוגע לשורש הנשמה למעלה, או אפילו לשורש המשכתה למטה (שהוא מה"א תתאה כנ"ל) — אלא גם בנוגע לחיות הנשמה כפי שהיא מלובשת בגוף. והיינו שהענין ד"ויפח" ישנו בכל הדרגות דהמשכת הנשמה, גם כפי שנמשכת בגוף (וגם לאח"ז — כל משך זמן היותם "אדם", נשמה וגוף יחד). ולכן "אם יש דבר חוצץ ומפסיק בין גוף האדם לבחי' הבל העליון" הרי עי"ז "נכרת ונפסק חבל ההמשכה משם הוי' ב"ה".
וזהו דיוק לשון אדה"ז "כי הנה פשט הכתוב מ"ש ויפח הוא להורות לנו": "פשט הכתוב" ד"ויפח באפיו" קאי על התלבשות הנשמה בתוך הגוף, וענין זה בא "להורות לנו" [לא רק תוכן ענין "ויפח" גופא, אלא] שגם לאחרי הפעולה ד"נעשה אדם" (התלבשות הנשמה בגוף ע"י התלבשות החיות באותיות הדיבור), הרי גם אז (אף שהדיבור אינו מפנימיות) ה"ז עדיין "עד"מ כשהאדם נופח כו'", דענין זה לא נשתנה ע"י התלבשות החיות באותיות הדיבור [ולכן אין זה "תוכן" ענין "ויפח" עצמו, שהרי בכתוב ד"ויפח" אין הכוונה להתלבשות החיות באותיות הדיבור (דמאמר נעשה אדם)31, אלא זהו עוד ענין הנלמד מ"פשט הכתוב" שנאמר "ויפח באפיו"].
ז. ע"פ כל הנ"ל מובן גם הטעם שהקדים אדה"ז "עולה" ל"ומגיע":
אע"פ ש"ויפח באפיו" קאי על המשכת וירידת החיות מלמעלה למטה בנשמה המתלבשת בגוף, הרי לעניננו, מה ש"ויפח" בא "להורות לנו", ה"ז נוגע (לא לשורש החיות כפי שנמשכת מלמעלה למטה לתוך הגוף, אלא) להחיות כפי שהיא מלובשת בגוף, שגם אז ה"ה קשורה עם פנימיות החיות (שלכן ה"ז כאדם הנופח כו'); ולהדגיש שמדובר בחיות המלובשת בגוף, נקט אדה"ז הסדר ד"עולה ומגיע", כי בחיות המלובשת בגוף הסדר הוא "רצוא ושוב", בתחילה "רצוא" (היציאה מהתלבשותה בגוף ועלייתה לשרשה ומקורה), ואח"כ "שוב" — ירידה והמשכה תוך הגוף.
ויש לומר, שגם מטעם זה מציין אאמו"ר (בסוף הערתו) לאגרת הקודש32 — כי שם מבואר ענין ה"רצוא ושוב" בין החיות דשכינה ונשמות ישראל (אברי ד
הערות
עמודים המצטטים את אותם מקורות
עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.