70

באפיו" נמשכת (לא מ"ויפח", אלא) מ"האותיות שבמאמר נעשה אדם", החיות המלובשת בדיבורו ית'. וצריך ביאור — למה נמשלה המשכת החיות לנשמת האדם כפי שהיא בגוף, לאדם ה"נופח לאיזה מקום" (ובמילא, שע"י עונות "נכרת ונפסק חבל ההמשכה", כמו דבר המפסיק את הבל הנפיחה)?

וצ"ל, שגם לאחרי שהחיות ד"ויפח" מתלבשת ב"אותיות שבמאמר נעשה אדם", לא נשתנתה מהותה, וה"ה עדיין חיות פנימית ("ויפח")²⁷.

ויש לומר, שהביאור לענין זה נרמז בלשון אדה"ז ש"אין הבל הנופח עולה ומגיע כלל כו'", וכפירוש אאמו"ר שזה בא להורות ש"החיות הוא בבחי' רצוא ושוב".

ה. ביאור הענין:

"רצוא" ו"שוב" הם שני הפכים, ולא רק משום שהם תנועות הפכיות, זו בעלי' למעלה וזו בהמשכה וירידה למטה, אלא הוא חילוק יסודי יותר:

ענין ה"רצוא" פירושו, העלי' למקורו כפי שהוא למעלה ומושלל מענין הירידה למטה (באופן ששם אין מקום להחיות המתפשטת למטה) — ע"ד טבע העלי' (רצוא) שבאש, "שאור²⁸ האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה. . אף שעל ידי זה יכבה ולא יאיר כלום למטה, וגם למעלה בשרשו יתבטל אורו במציאות בשרשו"; וענין ה"שוב" מורה על הפירוד ממקורו והירידה למטה ולהתלבש בדבר שלמטה ממנו.

וזה שהקשר בין החיות האלקית לשרשה ומקורה הוא באופן של "רצוא ושוב", מורה על שני הפכים בענין החיות: זה שיש בה ענין ה"רצוא" מורה, שחיות זו אינה חיות חיצונית לבד אלא מהותה ושרשה בעצם המקור²⁹ כפי שהוא למעלה מענין הירידה למטה, ולכן יש בחיות זו התנועה התמידית ד"רצוא", שזוהי דביקותה במקורה ושרשה (כפי שהוא למעלה מירידה והמשכה למטה); אלא שביחד עם זה יש בה ה"שוב", שעי"ז נמשך החיות ממקורה ושרשה בדבר נפרד שלמטה ממנו, שזהו ע"י ה"שוב", ההמשכה וירידה למטה.

ונמצא, שזה ש"החיות הוא בבחי' רצוא ושוב" מורה על המשכת מקור החיות³⁰ (שלמעלה מהמשכה וירידה) להחיות דבר שחוץ ממנו.

וזהו שמרמז אדה"ז כאן, שהמשכת וירידת החיות לנשמת האדם היא באופן של "רצוא ושוב", שמזה מובן, שגם כפי שהחיות מתלבשת באותיות הדיבור (במאמר נעשה אדם), שזהו תכלית ענין ה"שוב", הרי מהות חיות זו היא "פנימיות²³ החיות (משם הוי') שהיא למעלה מעלה מבחי' האותיות" (תכלית ה"רצוא"), אלא שזהו כפי שהחיות דשם הוי'