67

אגרת התשובה ג

א. באגרת התשובה פרק ה מבאר אדמו"ר הזקן, ש"ירידת הנפש האלקית לעוה"ז להתלבש בגוף האדם נמשכה מבחי' פנימיות ומקור הדיבור הוא הבל העליון. . וכמ"ש¹ ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חי'", ולכן, "כמו שעד"מ כשהאדם נופח לאיזה מקום אם יש איזה דבר חוצץ ומפסיק בינתיים אין הבל הנופח עולה ומגיע כלל לאותו מקום, ככה ממש אם יש דבר חוצץ ומפסיק בין גוף האדם לבחי' הבל העליון", והם עוונות האדם, כמ"ש² "עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם", "וזהו ענין הכרת, שנכרת ונפסק חבל ההמשכה משם הוי' ב"ה. . וכמ"ש³. . ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה', מלפני דייקא".

ובהערות אאמו"ר על אגרת התשובה⁴ מעיר על כפל הלשון (במשל הנ"ל) "אין הבל הנופח עולה ומגיע כלל לאותו מקום", ומפרש "הב' לשונות עולה ומגיע י"ל לנגד רצוא ושוב כי החיות הוא בבחי' רצוא ושוב. ועיין באגרת הקודש פל"א".

— באגה"ק שם מבואר, דזה שהשכינה נקראת "לב"⁵ ונשמות ישראל נקראות "אברי דשכינתא"⁶, הוא משום שנשמות ישראל מקבלות חיותם⁷ מהשכינה בדרך "רצוא ושוב", כמו החיות הנמשכת מן הלב אל האברים ע"י הדם (שבו מלובשת חיות הנפש, "הדם⁸ הוא הנפש"), שהיא תמיד באופן של "רצוא ושוב", שהרי הדם מתפשט בכל האברים וחוזר אל הלב ואח"כ שוב מתפשט אל האברים כו'.

ב. ונראה לומר, שכוונת ההערה אינה רק לבאר כפל הלשון "עולה ומגיע", אלא גם ליישב ולתרץ הביטוי "עולה (ומגיע)", שלפום ריהטא אינו מובן: המשל ד"אדם (ה)נופח כו'" הוא על ענין המשכת וירידת החיות מ"הבל העליון" לנפש האלקית כפי שהיא מלובשת בגוף האדם, וא"כ נוסף לזה שתיבת "עולה" היא יתור לשון [והי' יכול לכאורה לומר "אין הבל הנופח מגיע כלל"⁹] — היא לכאורה היפך תוכן הנמשל, ירידת החיות מהבל העליון (ולא — עלייתה)!

ומתרץ אאמו"ר שכפל הלשון "עולה ומגיע" הוא "לנגד רצוא ושוב, כי החיות הוא בבחי' רצוא ושוב", ובמילא מתאים גם לשון "עולה" (כנגד "רצוא").

ועצ"ע קצת סדרן של ב' הלשונות